"...אתמול, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, ירדתי לשוק שכונת התקווה, הסמוך לביתי, כדי לקנות קצת ירקות ופירות. בשהותי בסמטה צרה בה נמכרים מיני בשר ועופות וגם זיתים, החל הגשם, שעד אז היה קלוש ודק, ניתך בחזקה ובשצף. מצאתי לי מחסה כלשהו בצל סככה, ליד דוכן של זיתים, ועמדתי. הגשם ניתך, פלגי מים זרמו במורד הסמטה, מעורבים ברפש ונוצות תרנגולות. כך עמדתי, והרגעים חלפו... ואולם מיד חזרתי להכרתי, וידעתי היכן אני עומד. הייתה עצבות. ואז עלה בדעתי, פתאום, שהלוא אפשר שהאדם, לאחר מותו, נמשך לשוב אל המקומות אשר בהם היה בחייו. ואמנם אין כבר ביכולתו לשוב ולחיות בהם, הוא אפילו אינו יכול להיראות בהם, אך מתוך אותו עולם התוהו בו הוא שרוי, הוא נמשך להתרפק, באפס תקווה, על החיים אשר חי, ויהיו אשר יהיו, על אותו משך-זמן של חיים שהוענק לו פעם, על כל אבן ועץ וחדר ופינת-רחוב אשר חייו, מי יודע אם במקרה או לאו, היו קשורים בהם, או אך נגעו בהם נגיעה כלשהי.
ואז לרגע, ראיתי את המקום אשר עמדתי בו כמו בעיניים של החוזר ובא אליו לעתיד לבוא. ולרגע, לכהרף עין, ומה אירוני הדבר, חשתי אל הסמטה הצרה והענייה הזאת בשוק של שכונת-התקווה, השותת מים מרופשים עם נוצות ואשפה, כמו איזה המיית לב, כאילו עתידה היא פעם להיות דבר יקר מכל יקר.
אחרי כן שכך הגשם, והלכתי משם."
פנחס שדה
