כמה הייתי כשהלכתי לראות את אופרה?
ישבתי באולם והתרגשתי כמו בתולה לפני ערב הכלולות.
המתנה הייתה דווקא ממנו. אילו רק היה יודע מה הערב הזה הצית בתוכי.
יש מצב שזה היה יום הולדת שלושים.
אחרי הרבה מחיאות כפיים והרבה קשקושידה מתבקשת היא הגיע לחלק החשוב של הערב, לשורה התחתונה - אם יש לכם חלום, לא משנה כמה קטן טיפשי מפגר לא רלוונטי - תעשו את הצעד: לכו על זה. הקהל שאג ואני, אני לפתע הבנתי מה אני רוצה לעשות הכי.
כמובן ששיתפתי אותו ולרגע היה נדמה שגם הוא התרגש. אבל זה היה לרגע קט. ברגע שאחריו הוא כבר לא יכל לשאת את המחשבה שאעשה את מה שחלמתי לעשות. למה? ככה.
כי זה לא יאה. כי זה לא אתי. כי מי עושה את זה בשביל כסף? ומה אנשים יגידו? ומה אנשים יחשבו?
בקיצור. ככה היה. או יותר נכון, לא היה.
מהחלום הגדול זה הפך לבדיחה. מחשבה מגוכחת. איך אפשר לקחת מישהו שעוסק בזה ברצינות? בלי תעודות בלי תארים.
אין בכלל נישה כזאת. אין.
מאז סיימתי כל מיני לימודים. גם כאלה שקצת קרובים למה שחשבתי עליו. אבל עם תעודה. שיהיה פורמלי שיהיה חשוב.
אבל כל כך שנאתי את זה שלא ניגשתי למבחנים ולא הגשתי בקשה לתעודה. ועל הזין. זה לא מה שבאמת רציתי.
היום, שכבתי עם הקטנה במיטה. היא לא הרגישה טוב וכשחיבקתי אותה פתאום נזכרתי בחלום.
וישר הראש שלי הוצת, ושם אני עומדת בחדר שבו אני עושה את השטות הגמורה הזאת וקוראת לזה, משהו. פתאטי. עצוב. מוזר? ואולי, קסום מיוחד ויפה?
בקיצור. למה? למה זה בא אלי שוב.
פאק;
