לפני שנתיים. 13 באוקטובר 2021 בשעה 3:45
באילו נסיבות הגעתי לנמל. כן משנה שהיה מוקדם. מאוד מוקדם וכמעט ולא היה שם אף אחד. התיישבתי מול המים הוצאתי את הספר, החלפתי מיליון תנוחות וסוף סוף בכיתי.
אמא של ג’ון הפראי מתה והאקסלי פרט לי על נימי הילדות המורכבת. אהבה שנאה בגידה הזנחה ואיכשהו תמיד מגיעים לסצנה (בראש כן, זה פאקינג ספר) של ילד מתכרבל על אמא בכסא נדנדה. מפּלים. היא לא ידעה. זה לא הוגן. דמעות. שוב.
אף אחד לא מלמד אותך לשנוא - יותר מאמא.
אף אחד לא מלמד אותך לאהוב - יותר מאמא.
מה לעשות שכל האמהות הן מעגל האש בין השניים.
די. לנשום. אני רק בחצי.
גם אתם מסריטים את האדווה ואז צופים בה בלופ?
