אחד הדברים שלא ידעתי על עצמי לפני שהתגרשתי - הוא כמה אני באמת דפוקה.
היה לי משפט שהייתי אומרת לבעלי - תשמע, אתה דפוק. אין מה לעשות. דפקו אותך טוב בילדות. אבל ממש טוב. אני? אותי אמא הניקה אז לי יש יכולת לאהוב. לך? לא בדיוק.
באמת שהאמנתי בזה עד הסוף. לפחות עד סוף הנישואים. ואפילו די הרבה אחרי הגירושים. לא בטוח מה הפיל את האסימון הכבד הזה בתוך הראש אבל הוא נפל וחוויתי זעזוע מוח. כזה שהעיר אותי על עצמי. עכשיו, אם פעם בעיני רוחי הייתה עולה תמונה של משקל - הוא תמיד היה מוטה לצד אחד. היום, אין תמונת משקל.
הבנתי ששנינו דפוקים באותה המידה. לפחות. ושכל מה שחשבתי עליו - הבנתי על עצמי. מה שנקרא - הכל עובר עליך וקקי בידך. אכן. הרבה חרא. כל כך הרבה שלא ידעתי מה לעשות איתו.
קשה מאוד להיות שומר הסף של עצמך. מצד שני, אף אחד לא יכול לעשות את העבודה יותר טוב ממך.
אחד הכשלים היותר נפשעים של המאה הזאת הוא חוסר היכולת לבטוח בעצמנו. זה לא שיש עצמי והוא מעורער. הוא פשוט לא קיים. אריך פרום אמר זה יותר טוב ממני.
מפה לשם. לא בא לי להיות אני.
(אחרי המחזור אשוב).
