לפני 3 שנים. 19 בנובמבר 2021 בשעה 20:54
את עצמי כועסת בתור ילדה.
כנראה שבגלל זה חתכתי את עצמי. הקאתי את הנשמה והזדיינתי עם כל דבר שזז לכיווני.
חשבתי שיש לי כל מיני הפרעות אבל גיליתי לשמחתי (או לצערי תלוי מאיזו זווית מסתכלים) שההפרעות היחידות שיש לי מסביבי ולא בתוכי.
מפה לשם, בבגרותי הפכתי לאדם כעוס.
כל הכעס והזעם יוצאים ממני בטיפות.
הישנים. שוחים בי. צלופחים שמדי פעם מחשמלים אחד את השני. ואז. או אז.
הכעסים החדשים - אני באופן מודע מנסה להוציא במיידי.
אני צועקת. מקללת. בוכה. אומרת מילים.
עכשיו אין לי איך להוציא. וכל נסיון להוציא נגמר בנשיכה של הפנים. אני מרגישה את הכעס מתפשט בתוך הוורידים. אין לו לאן לצאת.
אני שונאת אותך בן של זונה.
ואני לא אוותר. על עצמי. אף פעם.
גם אם נראה לך שכן. גם אם נראה לי שכן. לרגע.