היום היה לי senior moment. חזרתי הביתה בשיא ההתלהבות אחרי שקניתי תקליטים. כן כן. תקליטים והתקשרתי לאבא שלי בשביל לשאול אותו איפה הפטיפון שלנו. ואבא שלי ענה לי בפליאה - איזה פטיפון??? אין שום פטיפון. אבל אבא אני זוכרת בבירור. שראיתי לא מזמן איפשהו בבית שלכם. אין. ניתקנו. אני רואה את הפטיפון מול העיניים ולאט לאט נזכרת שאת הפטיפון הזה השארנו מאחורה כשהגרנו. כל היום חשבתי על הפטיפון של הילדות שלי. זה שקיבלנו ממישהו לפני מיליון שנים עם הרבה תקליטים. זה שהייתי מסובבת עליו תקליטים בתור ילדה. זה שהייתי מעבירה לצידו שעות על גבי שעות בשירה. פאק. איזה תעתוע קשוח. בכל מקרה. עכשיו אני צריכה פטיפון כדי להקשיב לתקליטים שקניתי. עוד מעט אני גם ארצה לחזור להיות עובר.
אמנם אני במשבר גיל בכל גיל מהיום שנולדתי אבל אני מרגישה את עצמי בשנים ועוטף אותי רצון מסויים אולי בשביל להאט אולי ההבנה עם השנים שלא הערכתי את מה שהיה כשהיה - אבל ממש בא לי לחזור לחיות בשנות התשעים.
או השמונים. בשנות השבעים טרם נולדתי בטוח היה הרבה יותר שמח 😂
בחיצור. שהגענו. אמן. בית אבות שלום.
