לא שחיפשתם אותי - אבל הנני.
עוברים עלי ימים מפגרים. בלשון המעטה. עטתי על טינדר בשבועות האחרונים. זרקתי חכה.
ביננו, הנסיון למסך את הכאב לא צלח. ביני לבין עצמי אני שמחה שאפילו (ובעיקר) במצבי הפגיע הצלחתי לשמר גבולות יחסים חדשים. בגדול. בקטן, ברור שפישלתי. רעבה כל כך התהלכתי בסופר והתנפלתי על דברים שלא התאימו לי בעליל. כאמור. רעבה.
מפה לשם. זה נכון מה שאומרים. אבל הוא שלב קשה והכרחי בכל סוף. ונראה לי שדחיתי את הסוף יותר מדי. מרחתי אותו כמו מסטיק ביום שרב. כזה שהסתבך והכתים את הכל. ובכן, אני מרגישה כל כך הפכפכה. הגאות. השפל. הרצוון למות. הרצון לחיות. הקילומטרים. השינה. חוסר השינה. הסיגריות (סתמו), האכילה באמצע הלילה. וואט דה פאקינג פאק? כן. לא. אולי? מצאתי את עצמי מקרצפת את השרותים. כאילו, ניקיתי מגירות כל השאבאנג. מצאתי פרס, שמן שאבד לי. יאי. ונעים לי להכנס לשירותים. הכל נקי. מצוחצח. מריח טוב. הכל - כמו שהוא צריך להיות. לפחות בראש שלי. מושלם. מי שמכיר אותי יודע שקירצופים מהסוג הזה תמיד מנבאים רעות. הרצון לרדת לרזולוצית האריחים ברצפה מפחיד אפילו אותי. אם חשבת שהנוירוטיקה לא ממציאה את עצמה עם הגיל - ט ע י ת. אז, מצאתי מטפלת וכבר נפגשנו שלוש פעמים. בפגישה הראשונה היא ביקשה ממני לכתוב רשימה של חוזקות. מיד התרגשתי ואפילו הצלחתי להעלות מהאוב כמה דברים נעימים ומחמיאים שחשבתי על עצמי. אבל עד הפגישה השבועית שלנו עשיתי 360 וחזרתי לאותה נקודה. פאקינג לא סובלת את עצמי. מפה לשם, מה היא ביקשה ממני בפעם השניה? אה כן, כמאמר הקלישאה - בבקשה הכיני וויז'ן בוארד. יאללה. מי נראה לך הגיעה אליך לטיפול? מה נסגר עם שיטות הבלה בלה? בכל מקרה, בכיתי סשן שלם. ובסוף, דמיינתי לעצמי לחצי שניה איזה בריסטול מקועקע בתמונות. גברת, למי יש ירחונים בימינו? וגם, הידעת שהמילה מגזין באנגלית פירושה מחסנית? סטיתי מהנושא. לפגישתנו השלישית הגעתי מותשת. מיותר לציין שלא עשיתי וויז'ן בוארד. בואי. עד שסיימתי לחשוב עליו, לא רציתי להדביק על הבריסטול
כ ל ו ם. שום דבר. רציתי שיניחו לי מהכל. כולם. בכיתי 60 דקות בלי הפסקה. מפה לשם. היא הציע תרופות. במאמר מוסגר - אין לי שום דבר נגד תרופות. אבל אני בן אדם פכח. עם כל המשתמע מכך. סחי בלטה. תת המודע שלי עושה עבודה טובה בלי כימיה מכל סוג. וגם הבאתי טיעון משכנע. האמת. כמה. אמרתי לה שאם עשרה קילוטר ביום לא מוצאים אותי מהדיכאון, אז אין לתרופות מה להציע לי. תפסיקו להתנגח בי בראש שלכם - לא הכל מתאים לכולם. יאמר לזכותה - שהיא זנחה את הרעיון יחסית מהר. שלא כמו רופאת המשפחה שלי שהגדילה לרשום לי מרשם בפיטום שלא היה מביש גרון עמוק. מפה לשם, אחרי הסשן השלישי שלנו, נחתה עלי רוח הקודש. ככה פתאום אחרי סשן הבכי הארוך ירד לי הפקק. נכנסתי לאמוק של גוגלינג (כי כאמור, למי יש ירחונים בימינו?), והופה הופה הופה, הבריסטול הכחול של הילדה התראגן לו לוויז'ן בוארד. תגידו לי, מאחת עד שלוש - כמה פתאטי בן אדם יכול להיות? טוב שלא פצחתי ברשימת הודיה ופתחתי ספר של אקהרט טולה. אבל בין שיעורי התורה (מהם אני מתחמקת), לההתנדבות (ממליצה לכל אחד בחום, פרופורציות בע"מ) - אני בוכה את החיים שלי. הנשמה שלי. ולא מבינה למה מגיע לי כל הטוב הזה. (הונק הונק. ציניות).
בכל מקרה. סיימתי לצפות בסקס בעיר הגדולה גרסת הגריאטריה. וואלה. אם קארי יכולה להתגבר על מות אהבת חייה בשנה אחת. מי אנחנו, בני התמותה - שנתלונן?
וגם, מתי יהיה לי טוב ונעים? גם בגוף וגם בנשמה? השיערות ברגליים מתחילות לצאת. והיום הראש שלי עסוק בטורנדו רעיונות של משהו שבכלל לא נמצא בוויז'ן בוארד. יש מצב, שכמו כל שאר הרעיונות שעלו בי מאז הפרדה - שגם הרעיון הזה יזנח לטובת - למה לטרוח?.
מבטיחה לכם שהוויז'ן בוארד - נראה קלישאתי כמו שהוא נקרא.
היום עברה בי מחשבה שהייתי מאוד רוצה שהעולם יאט ולו במקצת. שאני עייפה. שאני רוצה לנוח. (לנוח, למות - היינו הך).
בקיצור - איזו גיבורה אני להתמודד עם הכל בגבורה פיכחת? טפשה למהדרין. נמאס לי מעצמי. כל כך. כל כך. אני שונאת את כולם.
תעשי מה שאת אוהבת, היא אומרת לי. נו באמת. אני לא יכולה לעשות את מה שאני אוהבת. אני שונאת את עצמי. וגם, על איזו פלנטה את חיה? שבה יש אנשים שאשכרה עושים את מה שהם אוהבים?
שמת לב שבני אנוש הם הדבר הכי תפל אפל רדוד ועסוק בעצמו שיש?
אני לא מבינה למה יש אנשים שרוצים להיות מטפלים. או למה יש אנשים שחושבים שהם אשכרה יכולים לעזור למישהו. במשהו.
ביי.
