כבר כמה זמן אני שאני קוראת את הביוגרפיה של אן.
מניחה את הספר. חוזרת לקרא בו. מניחה אותו שוב. חוזרת לקרא בו. קראתי בערך חצי מהספר. במקביל אני קוראת את השירים שלה. לפעמים בכפייתיות. היא כתבה הרבה שירים.
רבים מהם גורמים לי לייבב. יש כאלה שאני לא יכולה לקרא בלי להחנק ולנזול על עצמי. בכל פעם מחדש.
לפני כמה ימים אמרתי לעצמי, זו הרי הביוגרפיה שלה - זה לא נגמר טוב. הנחתי את הספר ושכחתי מזה.
אתמול בעודי מנקה את החדר הקטן (החדר שבו אני מתכננת מהפך) מצאתי קופסא עם דברים ישנים. פתחתי אותה והתחלתי לחטט. מצאתי שם מלא דברים. בינהם, מכתב שכתבתי בגיל 14. מכתב פרידה. מכתב שהסתובבתי איתו בכיס. לפעמים אני לא מאמינה כמה תמימה הייתי. ועדיין.
בחזרה לאן. אני קצת בשוק ממה שאני קוראת. כותבת הביוגרפיה קיבלה גישה לרשימות של הפסיכיאטר שלה ולהקלטות של הסשנים בינהם.
אן מספרת לו על איך בעלה מכה אותה. על הדינמיקה המכוערת בינהם. ובאותה הנשימה איך היא מבקשת ממנו בכל לילה ללטף לה את הראש ולומר לה שהיא ילדה טובה עד שהייתה נרדמת. וכך הוא היה עושה - כל לילה.
ואני אומרת לעצמי - אם וויקטור פרנקל שרד את השואה בחיוך, מי אנחנו להתלונן על החיים הדפוקים שלנו?
גם אנחנו יכולים לשנס מכנסיים, לקפץ לעבר הימים בדילוגי עד. אז מה אם הכל מתפרק. מתרסק.
שהכל נהיה בדברו.
בקברו. ברוחו.
אמן.
