להסניף את הביצים שלך וללכת לישון.
לכל אובססיה יש התחלה אמצע וסוף.
אני לא רוצה שהסוף יגיע.
כי כמו ויקטור פרנקל, גם אני מצאתי משהו שילווה אותי בקצוות. בסיבובים. ברגעים בהם צריך לעמוד בשקט בשביל לשמוע את ציפורני הפחד אורכים בעוד סנטימטר.
אני עומדת ישר. מצמידה את הרגליים ביחד ומוודאת שהן אחת לצד השניה כאילו בתוך השתקפות. אין מקום לטעויות.
אני מאמינה שלכולם יש חסד אחד או שניים שמצליחים לשדל אותם להמשיך קדימה. עוד קצת. טיפונת.
למה אני מפחדת שכולם ימותו לי.
בעצם לא כולם. רק שני אנשים.
אני כל הזמן מפחדת שהם ימותו.
שיהיה להם. סוף.
שיהיה לי. סוף.
דרכם.
(משרתכם הנאמנה אחרי סטוקינג פסיכי אונליין. אחרי שהוא לא ענה לי מיום חמישי. וישר אני במחשבות שהוא מת. כי איזו עוד סיבה יכולה להיות לזה שהוא לא ענה?)
וגם.
שימ צדק. הוא מת. והוא הבטיח שעם הזמן אשכח אותו יותר ויותר. אז עכשיו. קצת יותר. פאק. איך אתה מת.
גוש בגרון.
מתי מפסיקים לפחד כל כך מהמוות?
