לפני שנתיים. 28 במרץ 2022 בשעה 22:13
החיים הם פרידה אחת ארוכה.
ההבנה של כמה אנחנו עלובים מחלחלת דווקא ברגעים
שבהם אין לנו שום יכולת להאחז בדמות שיצרנו מעצמנו (בעצמנו).
כשאנחנו הופכים לתינוקות מגודלים שמיבבים לתוך עצמם. כשאנחנו מגלים כמה דוחה הגוף אחרי יממה במיטה.
אחרי חום הקאות הזיות וכמובן קצת הרבה רחמים עצמיים.
כמה עבודה זה להעמיד פנים.
לנקות את עצמנו. לעשות את עצמנו יפים ומקובלים.
לפעמים אני חושבת שאני רק מחפשת ממה לבכות.
שלכל העצב הזה שבי תהיה סיבה לצאת. הוא שם שוחה בי כמו צלופחים בתחתית שלפעמים מתנגשים אחד בשני.
אני רוצה להודות קבל עם ועדה להורמונים שלי - שנותנים לי מקום זמן וסיבה להקיא את עצמי החוצה.
וכמובן - גם למילים שבלעדיהן כבר הייתה מתה מזמן.
הכל יוצא ממני.
ואולי בסוף גם אני.
בוכה.
