לאן.
זה לא אמיתי שאחרי חודש של היכרות אני מרגישה כאילו ישבנו בשוחות ביחד.
בדיוק כשאני מרפה מהרעיון ומבינה שאני ממש לא שם ושטוב יהיה לי פשוט להנות מעצמי מהחיים ומשלל הזיינים שעושים לי מאטצ׳ בטינדר - אני עושה שטות. עוברת על פרופיל שגורם לי לצחוק בקול רם. אפילו מגדילה לעשות צילום מסך ושולחת לאבוש כדי שנוכל לצחוק ביחד. אממה. הוא עושה לי לייק בחזרה ואנחנו מתחילים לקשקש. שום דבר יוצא דופן. הנוסח הקבוע שלי. על הזין. לא אכפת לי. עונה מתי שעונה איך שעונה. תבוא תלך תעשה לי אנמאטצ׳. הכל סבבה. איכשהו מגיעים לפון. ושם הכל מתדרדר. למקרה שלא ידעתי - הדבר הראשון שבאמת מעיף אותי על בן אדם הוא הקול שלו. ואיזה קול יש לו. נעזוב את הקול. יכולות דיבור. וורבליות. קשקשן מקצועי. מעיר לי את המוח. מדליק אותו כמו עץ אשוח. מודיעה לו חגיגית שאני רואה דרך כל הקשקושידה שלו ושאני בכלל לא בעניין של להכיר. אבל בכלל. ושאין לנו בכלל מה לנסות ולהפגש. אין.
ואז אנחנו נפגשים. ואז אנחנו נפגשים שוב. והוא הולך לידי ושם ידיים בשביל לתפוס אותי למקרה שאני מועדת. מצחיק לי את הפופיק. אומר את כל הדברים הנכונים. אני תוהה. האם אני בפרק של חיים אתגר. כאילו. תתעוררי על עצמך. זה לא יכול להיות. בכל זאת. טינדר. הביצה הכי דביקה ומדבקת שיש.
מפה לשם. מה שנקרא. נסחפתי. מרגישה שנסחפתי מדי.
לאמצע האוקיאנוס בדיוק. כל הדיבורים של אני לא מוכנה למערכת יחסים - כלא היו. נדחקו. ואני משתתפת אקטיבית בחרא הזה. ואיך הגעתי לכאן?
אני צריכה זמן. להתאבל.
אני צריכה זמן לעצמי.
אני צריכה זמן להשתולל.
להתפרק.
לשתות שמפניה.
לאכול צדפות.
לעשות את עצמי.
לסגור דלת
אני לא מאמינה שאני כותבת את הפוסט המפגר הזה.
אולי משהו בי ממש לא בסדר.
ואני סתם מנסה לחבל לעצמי.
ואולי לא?
