ביולי זה יהיה חמש שנים שהעזתי מבלי לדעת מה איך לאן כמה ולמה. בתעוזה של טפשים (מוטיב חוזר בחיי) יצאתי אל הלא נודע. היום ברור לי שאם לא הייתי יוצאת משם לא הייתי מגיעה לכאן. נזקקתי לקיר לדחוף דרכו - ואיזה קיר קיבלתי. יה באבא.
המילה שעולה לי לראש - גדלתי.
זאת אומרת, נפלתי יותר פעמים מאשר שקמתי. אכלתי קש ויחלתי למותי באופן מגמתי ומסודר. ללא הפוגות. בכיתי. כמה בכיתי. עדיין בוכה. ובין היתר עשיתי את מה שאני הכי טובה בו בעולם. חפרתי. בעיקר בעצמי. בלעתי ספרים. גידלתי ילדים. כתבתי. והכי חשוב - לא נכנסתי למערכת יחסים.
אדייק, מצאתי מאהב שעדיין מלווה אותי. אבל הוא במתכונת שאיפשרה ומאפשרת לי לעבד את עצמי והשיט שלי באופן שלא היה מתאפשר לי אילו הייתי בוחרת להתערבב עם מישהו בתוך מערכת זוגית מלאה.
אנקדוטה מעניינת, מצאתי ספר בחנות יד שניה - בפוּקס.
והספר הזה היה ההיילייט של כל הגרף הזה. הנחית עלי את עצמי בצורה ברוטלית אבל מפכחת. די סידר לי את עצמי וקשר את כל הדברים האחרים שלמדתי לכדי הבנה ברורה ומוצקה.
לקראת סיום הספר - והתהליך העמוק שעברתי דרך קריאתו -
היקום זימן לי מבחן. קצת מעדתי על עצמי בהתחלה וקירטעתי. די התאכזבתי שנפלתי לדפוסים ישנים מוכרים ולא האמנתי שאחרי כל העבודה העצמית אני עדיין אותה ילדה מפגרת. לא הבנתי שזה היה חלק מהעניין.
כמעט אחד לאחד של מה ששבה את הילדה המפגרת שבי רק שעכשיו לאורך כל הדרך ראיתי וידעתי - שמה שקורה - אינו בריא. אינו רצוי. ולא מקובל. אפילו שזה בא במעטה.
קיבלתי את מבחן החיים שלי. ועברתי אותו.
אמרתי לא. הצבתי גבולות. והוכחתי לעצמי - שאשכרה למדתי.
לימדתי את עצמי אחרת. לא במנטרות. לא בשיטות. לא בחסות רוחניות בע״מ. לימדתי את עצמי כי למדתי על עצמי.
אכלתי קש ובכיתי. דיכאון אחרי דיכאון. איזה דברים עברתי. אלוהים. איזה דברים העברת אותי אלוהים.
והנה אני - חמש שנים אחרי. בהודיה. אפשר ומותר לומר - באהבה. באהבה כלפי עצמי. ולא באיזה מנגנון הגנה פתולוגי.
אשכרה בחברות עם עצמי. מחבבת את מי שאני רואה. פיזית נפשית ובעיקר רגשית. אני ממש מגניבה את עצמי.
מה שרציתי לכתוב בעצם - שעכשיו אני אשכרה מרגישה - בוגרת. An adult
ולא בגלל שאני בת 38 ואמא לבני נוער (what?) אלא בגלל שסוף סוף יצאתי מעצמי הקטנה אל עצמי הקטנה ועשיתי סולחה. והבנתי מיליון ואחד דברים. ובכיתי. ואז עוד. וגם צחקתי. וגם הזדיינתי. אבל בעיקר עשיתי חושבים. איך אני אוהבת לחשוב.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה - כייף לי בתוכי.
אבל ממש. זהו. אין פאנצ ליין.
