הוא מסתובב עצבני. ומשתף רק את אמא שלי. מדליק אותה. משסה אותה באחרים. והיא. כמו כל החיילים כולם, שנשלחים למות בקרב - לא יודעת על איזה מזבח היא הועלתה ולשם מה. הוא עצבני ורגיז. נוגח נגיחות התעלמות. אינו זמין. אינו פנוי. פשוט לא קיים. פוף. אין עם מי לדבר.
לפני כמה ימים רציתי לבקש ממנו שיעזור לי עם הילדים. שיסע להביא את הקטנה מחברה. ואז נזכרתי - אין עם מי לדבר. הילד בטנטרום. איזה מזל שאני בוגרת ואפילו יש לי רשיון נהיגה ואני לא ממש צריכה אותו בשביל לשרוד בעולם. אז צבט לי. ואז צבט לי הרבה. כי זה הבית שבו גדלתי. להורים עם בגרות נפשית של ילדים. שעשו מניפולציות זולות וזרקו טנטרומים של עצבים כעס וברוגז כשלא התאים להם משהו.
למה זה אמור היה לעודד אותי לחלוק איתם משהו?
״הם״ תמיד היו מותנים בהסכמה עם מנ שהם רוצים.
מה שנקרא, my way or the highway ואם לא מתאים
לך -תחפשי.
אז גדלתי. והפנמתי.
הגיע הזמן לגדול שוב.
להתאבל.
ליצור דינמיקות חדשות בחיים שלי.
בהן - מי שלא טוב לו - בא, משתף - מחפש דרך לפתור.
ועד שפותרים - לא נעלם לא שם אותי בהמתנה ולא מחפש איך להכניס לי מקלות לגלגלים.
איך דבר כזה נראה?
רות. עבור.
