מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא שייך. זה התחיל אצל ההורים המאמצים שלי שתמיד נתנו לי את ההרגשה שאני ילדם לכל דבר אבל ברגע שנולד אחי הקטן (בנם הביולוגי), פתאום הבנתי את האמת: שאני לא בנם. הוא היה דומה להם כמו שאני לא הייתי וכל פעם שהבטתי במראה ידעתי את זה, שאני לא שייך.
אחר-כך התחלתי לנסות להתאים את עצמי למה שהיה נראה לי שיגרום לי להרגיש חלק ממשהו. האמת שהייתי ילד די מקובל, ישבתי באזור האחורי של האוטובוס בטיול השנתי, אבל בכל זאת הרגשתי לא שייך, הרגשתי תמיד שאני מסתכל על כולם מהצד.
שיחקתי כדורסל וניסיתי להיות הכי טוב בזה. ידעתי שאם היית ממש טוב היית יכול להתקבל לנבחרת של המועצה האזורית. תמיד כשראיתי את החבר'ה של הנבחרת הולכים יחד לאימון עם הטרנינגים התואמים שלהם הרגשתי שאני רואה חבורה אמיתית ומאוחדת של אנשים שהם סוג של משפחה. בכל שנה לקראת תחילת החופש הגדול נערכו מבחנים לנבחרת באולם הספורט. למרות שבמבט לאחור אני יודע שהייתי שחקן בינוני (אולי בעצם "סביר" זו המילה שתגדיר בצורה המוצלחת ביותר את שחקן הכדורסל שהייתי) רצה הגורל ובמשחק המכריע במבחנים, עודד, שהיה איתי בקבוצה תפס ריבאונד פתאומי ואני התחלתי לרוץ לכיוון הסל הנגדי. עודד מסר לי, ואז ברגע אחד של התעלות תפסתי באלגנטיות את הכדור שנמסר לי, התקדמתי במהירות לכיוון הסל ובצעד וחצי מושלם שמתי את הכדור בטבעת. התקבלתי לנבחרת. אבל בנבחרת הבלוף נחשף, ורוב הזמן ישבתי על הספסל והבטתי על החמישייה הראשונה שרצו על המגרש וחילקו "כיפים" אחד לשני אחרי כל סל, ושוב הייתה לי התחושה המטרידה הזו, תחושת חוסר השייכות. הייתי לבדי בקבוצה עצובה מאוד שכללה אותי ואת הספסל.
עד אז ההרגשה הזו הייתה לא יותר מרשרוש בחיי, אבל בגיל חטיבת הביניים זה הפך מרשרוש לסוג של מחלה טרמינלית שאי אפשר להתחמק ממנה. את התשובה לשאלה "מי אני?", את ההגדרה האישית שלך, קיבלת בגיל החטיבה ע"י החבורה איתה הסתובבת. בנקודה זו של חיי התחלתי להתאהב בשוליים והיה לי ברור שאני רוצה להשתייך לחבורה של "הפריקים"- החבורה של ארז, תומר, עומרי ורענן, שהיו הפריקים הנכונים אז במועצה האזורית ההיא.
לאט לאט התחברתי אליהם ויום אחד זה קרה: דניאל ניגש אליי ואמר לי שאגיע היום ל"מחששה" לשבת איתם וככה הפכתי באופן רשמי לחלק מהחבורה. מאז היינו חמישה, אם סופרים גם אותי.
לבשנו שחור באופן יומיומי עוד הרבה לפני שהכרנו את השיר "MAN IN BLACK" של ג'וני קאש, ביררנו איזה מבע פנים ואיזה עגיל יעניקו לנו את הפוזה הנכונה- שהייתה מין שילוב בין זעם לרישול, בוא נקרא לזה: זעם מרושל. חיפשנו באדיקות את הפראות כמעט בכל מה שעשינו והקשבנו ללהקות רעשניות שצרחו לנו מילים על החיים המטומטמים שהיינו בטוחים שאנחנו חיים. חיפשנו בתוך המילים והלחנים את המסרים שרצינו לשמוע- ומצאנו אותם. או כך לפחות חשבנו.
במשך שנים רבות הרגשתי שהחבורה שלנו היא המשפחה שתמיד רציתי שתהיה לי והייתי מוכן להתאבד (לא מאטפורית או משהו, אלא ממש מעשית) למען כל אחד מחבריי, אבל אז הגיע הצבא ובחסות אכ"א נשלחנו כל אחד לפינה אחרת של צה"ל. אז גם החלו להיווצר בינינו הפערים. פתאום, אחרי שנים שגיבשנו את האמת שלנו ביחד והיינו מאוחדים תחתיה, פתאום כל אחד למד בפינה שלו אמת חדשה. תומר למד בסיירת שהטמפרטורה של המזרח התיכון היא תמיד מעלה אחת לפני ההתלקחות הבאה; עומרי למד בגולני שהכול יחסי- למשל שהכלא הצבאי, יחסית לגולני, לא נורא כל כך; ארז למד שלהפשיט אישה ממדים של חיל האוויר זה עסק שונה מלהפשיט אישה מבגדים רגילים; רענן למד שיש עוד אנשים מחוץ למושב שלנו; ואני, גם אני למדתי משהו, אבל אני לא בטוח שאני יכול לבטא אותו כמו שצריך על כתב.
אחרי שבעה חודשי שירות פרשתי ממשפחת חיל האוויר וצבא ההגנה והפכתי למשתמט בעיר ללא הפסקה, שלימדה אותי ש"אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה". אז ניסיתי לשמור על מהירות וקצב, אבל הרבה פעמים התעייפתי מהמרוץ אחרי הריגושים של העיר ונעצרתי – ואז, באותו הרגע, גיליתי שאין לי מושג קלוש מי אני, מה אני, ומה עושים עם זה.
זה היה גילוי שפירק לי את החשיבה ובאחד הלילות הארוכים מדי, בבית שימוש של מועדון שבתאורה הנכונה נראה כמו המקום הכי מדויק להיות בו באותו הרגע, מצאתי את הדבק שהצליח להדביק לי את השברים מחדש: קוקאין.
האמת היא שבתור נרקומן הייתי פנומנלי. הצטיינתי בתחום והפכתי למאיר הר-ציון של המסניפים. אין ספק שהרגשתי שסוף-סוף מצאתי את מקומי האמיתי. ובאמת, במשך שנים צללתי לעומק ההתמכרות תחת ההרגשה שאני הופך לבן משפחה מצטיין של משפחת הג'אנקיים המקומיים, אבל לא היה לי מושג שאני מאבד כיוון לגמרי. בזמן שהיה נראה לי שדרך הסמים פקחתי את עיניי לראשונה, למעשה נרדמתי בשמירה על עצמי.
חייתי חיים סינטטיים בחסות הכימיה המודרנית ובהתאם ללו"ז ולאופי הפעילות של יחידת מג"ן, שתפקידה לקבוע את הטון בכל הקשור להברחות סמים מהגבולות עם ירדן ומצרים. רק מדי-פעם, כשיחידת מג"ן חגגה תפיסה מוצלחת ואני נתקעתי בלי חומר, היו לי רגעים של פיכחון שבהם הבנתי שבעצם המסיבה נגמרה כבר מזמן וכולם הלכו ורק אני נשארתי כאן לבדי. ושוב, שוב, מתוך הבדידות העצומה עלתה ההרגשה המטרידה הזו של חוסר השייכות.
איכשהו בתוך ענני האמפטמינים, רגע לפני שהפכתי למודעת אבל, אמי שלפה אותי למכון גמילה בארה"ב שהצליח במשך שנתיים וחצי לתת לי הרגשה אותנטית של ביתיות, רק בשפה זרה ובמבטא זר שהזכירו לי דרך קבע שעם כל הכבוד להרגשה שלי, החוף המערבי של ארה"ב לעולם לא היה וגם לעולם לא יהיה ביתי.
זה קרה בעיקר בחג המולד. בכל חג מולד היינו אנחנו, הנגמלים, מתכוננים למסיבה המרכזית של החג והופכים מנגמלים חסרי מנוח למין מקהלה נוצרית שהתמחתה בשירי חג המולד. אני לא יכול לשכוח איך עמדתי שם לצד כריס ושון וג'ימי וסטיב ואנתוני, ושרתי ש"סנטה קלאוס מגיע העירה, הוא מכין רשימה, בודק אותה פעמיים, מגלה מי היה נחמד או חצוף, סנטה קלאוס מגיע העירה..." (זה תרגום שלי לקטע הזכור לי מהשיר "santa claus is coming to town" שזימרנו). כמה התגעגעתי לאליהו הנביא באותם הרגעים. אמנם אליהו פחות מגניב וצבעוני מסנטה, הוא גם לא מביא איתו מתנות ומחליק דרך הארובה אלא רק מגיע באישון לילה כמו אלכוהוליסט לרוקן כוסות יין, אבל אליהו הזה הוא חלק ממני. סנטה לא.
* *
בסוף חזרתי הביתה למדינת היהודים, ולמרות שהייתי "בבית" נזכרתי שוב שגם כאן אני לא בדיוק מרגיש שייך. חזרתי לארץ בגרסה משודרגת, משופצת, ליאור 2.0, והייתי יותר בוגר נפשית והיו לי חשק ונכונות לבדוק את האפשרויות שלי. בדקתי שחרור אנדורפינים באמצעות פעילות ספורטיבית (רכיבה על אופניים) פעמיים בשבוע, בדקתי את התיאוריה ש"האהבה משחררת", בדקתי אם יש אמת בביטוי "משפחת מעריב", בדקתי שקרנות פתולוגית, בדקתי וורקוהוליזם קלאסי, בדקתי את האפשרות לדבר על זה עם שלושה פסיכולוגים קליניים שונים ופסיכיאטרית אחת מחו"ל ובאמת ניסיתי להאמין במה שהם אומרים, ניסיתי לקחת את זה ללב, ניסיתי את התרופות שנתנו לי, ניסיתי סקס קונבנציונאלי, ניסיתי סקס אלטרנטיבי, ניסיתי לצעוק "שלום עכשיו", ניסיתי ללחוש "העם דורש צדק חברתי", ניסיתי להעלות זיכרונות עם חברים ישנים, ניסיתי ליצור זיכרונות עם חברים חדשים, ניסיתי לגשת לזה ברכות, ניסיתי בגסות, ניסיתי בכעס, ניסיתי באדישות, ניסיתי את זה מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה, מאחור, מקדימה, מהצד, על הצד, אבל איך שלא ניסיתי זה לא עזר: בסוף תמיד הרגשתי לא שייך.
* *
אבל לא וויתרתי. לקחתי נשימה והמשכתי במסע הציד ללכידת השייכות. התחתנתי בהנחה שמוסד הנישואין יהפוך אותי לחלק ממשהו. זה לא קרה. המשכתי והבאתי ילד לעולם. קוראים לו ארד, היום הוא כבר בן 8, ולא מזמן הוא שאל אותי ״אבא, זה שאתה ואמא לא ביחד ואתה גר במקום אחר, זה עדיין אומר שאנחנו משפחה?״.
עניתי לו מייד ש״כמובן שאנחנו משפחה״ כי פחדתי שאולי השאלה הזו מצביעה על זה שגם הוא חולה במחלה, מחלת חוסר השייכות. זה הבהיל אותי במיוחד כי פעם חשבתי שאולי הוא עצמו יהיה התרופה למחלה, שברגע שהוא יגיע לעולם ויהיה לי ילד ארגיש יותר שייך. הילד באמת שינה לי את החיים וגרם לי להתבונן אחרת על המון דברים, אבל זה לא גרם לי להסתובב בעולם כשאני מצויד בתחושת שייכות. עדיין הרגשתי זר בכל מקום. המשכתי להתהלך בעולם על תקן של מטען חורג, חפץ חשוד, עצם זר.
אפילו הגעתי לחורים הכי נידחים בעולם- הגעתי לישוב הצפוני ביותר בעולם, לונגיברן, מטר וחצי לפני הקוטב הצפוני, וחיפשתי שם את הזוהר הצפוני; מצאתי דרך מקורית להיכנס למקום המבודד ביותר בעולם- צפון קוריאה- ובלילה האחרון שלי שם שרתי את we didn't start the fire של בילי ג׳ואל בקריוקי כשממולי שלושה צפון קוריאנים משירות הביטחון המקומי שלא ממש הבינו את האמירה של השיר; החזקתי אקדח מזהב 18 קאראט של שר הפנים של צ׳צ׳ניה באחת בלילה; ישבתי במושב האחורי של ניידת משטרה במנהטן באחת בלילה וראיתי את הזיהום והפחד שברחובות מבעד לחלון. אפילו עשיתי את ההיכרות הראשונה בין מישהו לבין הים. זה היה הבן שלי. כמה עוד אנשים יכולים להגיד שהם הראו למישהו את הים בפעם הראשונה?
אבל כלום לא באמת עזר לי להרגיש שייך.
אני כבר בן 39 ואני תוהה אם זה גיל כזה שבו אם לא הצלחת עדיין להרגיש שייך, אתה כבר לא תרגיש את זה לעולם? האם זה הגיל בו אתה מתחיל לוותר על דברים? זה בטוח הגיל בו דברים מתחילים לוותר עלייך. למשל המטבוליזם, הוא מוותר עלייך בגדול. חוש הראייה מטווח קצר, גם הוא מוותר עלייך. זה גיל בו אתה כבר לא יכול לסמוך על החושים שלך שיהיו לצידך.
אולי אם הייתי רוצה להתחכם עם עצמי הייתי אומר שאני שייך למגזר הלא שייכים. אבל אני לא סובל התחכמויות מהזן הזה. מבלי להתחכם אני מסתכל סביבי ועושה רשימת מלאי: יש לי שני ילדים מדהימים, יש לי עבודה שאני אוהב, יש לי סדרת טלוויזיה שאני צופה בה כל ערב, יש לי שירים שאני מאזין להם ועדיין מרגשים אותי, מדי פעם אני נתקל בדברים שמצחיקים אותי, יש לי המון סיפורים שצברתי עם השנים, המון, ויש לי מילים, הרבה מילים, אולי אני צריך להסתפק בזה?
(מתוך הטור השבועי, "מעריב")
ליאור דיין.
