שלנו לא הולך כמתוכנן. אני במיני התמוטטות עצבים.
הבת שלי חולה כבר חודש שלם. אנחנו מאושפזות מזה כמה ימים אחרי רגעים לא פשוטים בבית. אני, לא יודעת מה נהיה ממני. או איך פתאום הפכתי למה שהפכתי. די לא מצליחה להתמודד עם עצמי ועם איך שהתמודדתי עם המצב. מלכתחילה הייתי על מדרון תלול מול עצמי. וזה דרדר אותי לתהומות חשוכים יותר. מצבי קיצון. לא שנאתי את עצמי ככה גם כששנאתי את עצמי מאוד.
בכל מקרה. זו הקדמה קטנה לומר שאני במצב פגיעות שיא.
אתמול בלילה, בכיתי נהרות וביקשתי מאלוהים שיתן לי קצת נחמה. קצת. טיפה. משהו? סיימתי לבכות. מחיתי את הדמעות וחזרתי לספר. הודעה בנייד. אני אקרא לו הרופא. כי הוא רופא. הכרנו בטינדר לפני הרבה זמן אבל לא יצא לנו להפגש.
יש ביננו חיבור קצת מפחיד. אבל כייפי בו זמנית. אנחנו משתפים אחד את השני בדברים שאנשים לא משתפים אנשים אחרים. אף פעם. וזה נעים. וגם מוזר. מכל מקום, הוא אמור לעזוב בסוף החודש. לחזור לצרפת. סיים את ההתמחות ושלום. ניסינו להפגש כמה פעמים ולא יצא לנו.
אתמול בלילה השיחה תפסה גוון מיני. כאמור. פגיעה וכל השיט. לקחתי את זה למקום שבו הכי נוח ונעים לי -סקס.
אחרי ששיתפנו אחד את השני בכל החושך שלנו. עלינו על הבמה. בטעות אנוש שממש לא התנגדתי לה - שיתפתי אותו בפטיש שיש לי. רופא. חולה. בדיוק אחרי שהוא רמז לי שאולי הוא צריך לבדוק אותי בעזרת האצבעות. משם. הכל פשוט התדרדר. וזה היה ענוג וארוך.
שעה אנחנו דנים אם שווה ו/או כדאי לנו להפגש. כי זה הולך להיות אפי. ועצוב. ומה הטעם? כי הוא עוזב. לנצח. בדיוק בעוד רגע. (לא שכרגע אני יכולה בכל מקרה, כי כאמור ילדה חולה פלוס בית חולים).
שעה הטינופת הזה משחק איתי משחקים. אני אומרת שלא נפגש. וזהו. מה הטעם. ואז הוא זורק. אבל אני חוזר. אני מנהל מו״מ עם בית חולים לידך. זהו. רות. עבור.
הלכתי לישון על הספה הקטנה. מעוכה. שבורה. עצובה. אבל גם מלאה. בציפיה. ואמנם אני בבית חולים עם הילדה. ואמנם ישנתי על ספה של שנות השבעים. התעוררתי עם חיוך. ישנתי מעולה. והכל די נעים לי בגיהנום. כרגע.
ביי.
