אחרי חודש פלוס לצד בתי החולה (תרתי משמע לצידה), אני במיטה עם חום. התנפח לי הצוואר. ממש בלוטה. כדור.
הלִימְפָה. כייף חיים משוגעים. מרותקת למיטה.
אני בדרך כלל לא לוקחת כדורים להורדת חום כי אני בהחלט יכולה לסבול ומעדיפה לתת לגוף לעשות את שלו. והוא בהחלט. בשלו. אני גמורה. אולי אני הולכת למות. אולי לא. בכל זאת יחלתי למותי אפילו בקול רם בחודש האחרון. פניתי לאלוהים ואמרתי לו - תקח אותי. תגאל אותי מיסוריי (ויסורי בתי). מפה לשם. אני במיטה. חום. מזיעה. מסריחה.
ומשום מקום בימים האחרונים בזמן שמה שתקף אותי התפתח לו בשושו. משום מקום היא עלתה במוחי. טוב. לא בדיוק משום מקום. שבוע שעבר לינקדאין שלח לי מייל שיש לנו קשרים משותפים. ובכן. כן. משום מה רמת הכעס והשנאה לא עלו עד השמים ואפילו לא מחקתי את המייל. ככה היא משוטטת לה במוחי. אפילו נכנסתי לפרופיל שלה. סבבה. ובימים האחרונים משהו בי התרכך. והמילה סליחה התחילה לצוף לה. אחרי שנים של שנאה יוקדת של כעס של אכזבה של רצון לדרוס אותה בהזדמנות הראשונה, נמלאתי גם רגשות אחרים. אולי חמלה. אולי רחמים. ואולי הבנה. כאילו משהו שהיה דבוק בתוכי, משהו שטייל בתוך זרם הדם פתאום השתחרר.
אני מרגישה שיש לי חום גבוה. יש מצב שכל זה לא אמיתי.
אבל אני מכירה את עצמי. אני לא בעד העמדות פנים מול עצמי. אני נותנת לעצמי לכעוס. כמה שצריך. כי עם כל הכבוד לאקהרט טולה- לשקר לעצמי - לא בדיוק עובד. בדקתי.
בקיצור. יש מצב שמה שיש לי יהרוג אותי. בכל זאת. ביקשתי. פניתי לאלוהים בבקשה אישית בקול רם ויש מצב שהוא נענה.
רות. עבור.
