עם כל מה שקורה בחיים שלי לאחרונה מן הראוי שהמחשבות יתגנבו. האם אני מסוגלת, האם אני יכולה? מתי בפעם האחרונה ניהלתי משא ומתן?
ואז הבנתי שכל החיים הם בעצם משא ומתן אחד גדול.
ואני לא מאלה שמחכים שמשהו יקרה.
הלכתי אחורה עד גיל שש. כבר אז הייתי רקובה קטנה עם מוח חריף. אני חושבת שזה עניין של אוֹפי יותר מהכל. לא מגדר. לא סביבה. אוֹפי. כשאני רוצה משהו אין לי בכלל אפשרויות. זה דוּח. ויהי מה. ויהי מי. אני לא מחכה. לא מבקשת. לא שואלת.
פועלת ברגע שיש הזדמנות. אין תירוצים. אין מעשיות. אין שום דבר עד שמה שאני רוצה בידיי.
אני לא רואה למה ״זה״ צריך להיות אחרת.
בכל מקרה. הוא ענה להודעה ששלחתי. פלוס לב. ללב שלי.
אני רוצה להבהיר, לעצמי בעיקר - שהוא מפעיל בי דברים וזה לא טוב ולא רע. זה מה שזה. אבל הדברים שהוא מפעיל בי - שלי. אך ורק שלי. ואני אוהבת ושונאת את המרחב הזה בתוכי.
מתרגשת ואפטית לפעמים בו זמנית.
כתבתי. ענה. עכשיו חוזרת לחיים הרגילים.
רק בשביל לגלות שאין בהם שום דבר רגיל. אפילו לא קצת.
גם אתם יושבים באוטו עם עיניים עצומות ומעמידים פנים (ואוזניים) שאתם בקונצרט?
הפולנים האלה. שמישהו יקח מהם את הפסנתר. פאק.