זו הרגשה מפחידה לחשוב שאף פעם לא יהיה ככה יותר.
תער כזה שעובר לאורך בית החזה. ככה סתם. לא כי יש סיבה.
עמדתי מול המראה במקלחת. עם החולצה המכופתרת החדשה. ומעליה הקרדיגן של טורי. וצעיף משי מסביב לצווארון. את העדשות הסרתי ממזמן והרכבתי משקפיים.
בראש שלי חלפו כל המילים מהפגישה בצהריים.
דמיינתי את עצמי עומדת להצטלם ותהיתי אם זה יהיה הולם לחייך. ניסיתי כל מיני פוזות. ניסיתי לחקות אותך. אני לא זוכרת אם חיוכים זה יאה או לא. בכל אופן. המוח שלי לוקח אותי כל כך הרבה קדימה. חיוכים לא נראים לי תקינים למעמד.
מי ישמע אני הולכת להיות מוכתרת למלכת אנגליה.
אבל ככה באמת מרגיש לי. בבפנוכו.
וגם. צדפות או לא להיות.
ממש תכף. אבל למה דווקא עכשיו מחזור?
חמישי - מסעדה.
שישי-מוזאון.
שבת-בלט.
ואני מדממת כמו פרה בשיא הפריון.
צריכה למצא פרצוף רציני שלא נראה כמו פוטו רצח.
ביי.