שמתיישבים לנו כמו שבב מתחת לעור הם רגעים שמפעילים בנו רגשות עזים. למשל. בושה.
אני זוכרת כשעוד הייתי סובייטית למהדרין, שרק נחתה בבני- ברק, לא פחות. טרם החלפתי את השם והייתי מוקד שנאתם היוקדת של מורותיי בבית הספר הממלכתי דתי חרדי. שנאלצו גם הן להתמודד עם עופות זרים ומוזרים שכמותי שמעולם לא החזיקו סידור בידן ודיברו בשפתו של ישו. לא פחות.
אז היה קשה לכולנו. להסתדר.
ובשכונה, היו צורחים לי, לילדה בת 6 תעופי מפה רוסיה מסריחה.
ואז היינו יוצאים לשחק. כולנו. בעיקר כל אחד עם מי שדומה לו. והיו פעמים שהיינו מתערבבים. ורצים כולנו, מטפסים.
ואז. משפט שנוּרה. מפי הקטן. בן השש - מי רוצה לבוא עם אני? ובלי שום דרמה אחת הילדות אמרה. איתי. מי רוצה לבוא איתי.
כאמור. אין כאן שום דרמה או כוונה רעה.
יש כאן רק ילדה בת 38 שזוכרת בדיוק על מה היא טיפסה ואיזה אגרוף של בושה נכנס לה לתוף הפרצוף.
אז חווה, אני מבינה למה שינית את השם שלך.
גם אני. ביץ׳.
חוץ מזה. חום. שפעת. כולל אני כולל הילדים. ירח מלא. ומחזור.
איך בוכים כשפיזית אי אפשר?
