מה שבסופו של דבר גרם לי להרגיש טוב היה העובדה שנראה שהוא מבין מה לא בסדר. ועכשיו נשאר רק לעורר אותי לזה. אני אוהבת שהוא ישר ולעניין ולא מבלבל בשכל בסיבובי סרק. הנה רעיון אתה יכולה לקבל אותו או לא זו רק דעתי. ואז בום, למטרה. קולע מבלי לפספס. אני בכלל באתי אליו בשביל ״לטפל״ בכעס שלי. והוא מתביית על העורק הראשי ושורט אותו עם הציפורן של הזרת. אמר דברים מאוד מעניינים.
שאל אותי שאלות מעניינות. ושלא כהרגלי, התקשתי לענות.
כמו למשל, מה הדבר הכי מביך שקרה לך בחיים. חשבתי וחשבתי והתשובה שלי הייתה - כל החיים שלי מביכים.
ומה הדבר הכי משמח שקרה לך בחיים, חשבתי וחשבתי וחשבתי. הולדת הבן שלי. והבת שלי. זהו.
אני חושבת שכל החיים שלי הייתי מדוכאת. יכול מאוד להיות. ענה.
הוא ניסה להיות נחמד לגבי הנושא הבא, לא להשתמש במילים חריפות. אבל אני מייד קפצתי ואמרתי - שזה לא סוד. זה לא סוד בשבילי מול עצמי. אני לא סובלת את עצמי. למעשה אפילו שונאת. תמיד שנאתי.
עוד ארבעה ימים למניאק. עד שנתראה שוב.
