עצוּב או עוֹלב? נדמה לי פתאטי. מתרפס. מתפשר. וראשוני.
כמו התינוקות האלה שמשאירים אותם לצרוח. וחוזרים אליהם רק אחרי האינפלציה.
לפעמים אני חושבת שרק אנשים בעלי זכויות יתר, דהיינו פריבילגים עילאים ומתנשאים יכולים לחפור בעצמם כמו שאני מעזה. כאילו. למי פאקינג אכפת. יש אנשים שאין להם אוכל מחסה או ביטחון ברגע הבא. אנשים שכל עולמם כולל דבר אחד. בן אדם אחד. נשימה אחת. אחרונה. ואני מעזה לקרא לעצמי עצובה. כי באמת עצוב לי. אלא מה.
אבל גם מדהים לי. חזרתי להתאמן. קניתי בגדים שלעולם לא אלבש. אבל הרעיון נחמד. אני בעשיה. בורכתי בהרבה מאוד.
ועדיין עצוב לי בבפנוכו. כשכורתים משהו, בהכרח הוא חודל להתקיים. פיזית. אבל הפנטום - נשאר. כמו גוּלה בתוך קופסא. ואין לו לאן לצאת. וככה הוא. מצד. לצד. עושה רעש. מתנגש בקירות הקופסא. ואז עוד קצת. עד ש. עד שהרעש הופך לרעש רקע. ממשיך להתקע בקירות אבל כבר לא שומעים אותו. כי רעש אחר משתלט על תשומת אוזננו. תכלס. אין דרך אחרת (בשבילי) לפגוש אנשים (על אמת) - אם אני לא פגיעה.
ועכשיו אני פגיעה בערך כמו ראש של סוס עם רגל שבורה.
הכדוּר מגיע. אני מחכה בכליון. עיניים. שפתיים. עוֹר. כוּס. ולב. אמן. ביי.
