המטפל שלי חזר ואני תוהה - באיזה עולם אני מרשה לעצמי להתבזבז ככה. והאם בכלל כל הסיפור הזה שווה את העניין. האם זה מוביל לאנשהו? למשהו? הסיכום מהטיפול האחרון - חסר תקווה. אז מה הטעם?
חזרתי ליום 1 בלי סיגריות. כי קצת ירדתי מהפסים של עצמי.
אני באיזה ערפל מוחי/פיזי/רגשי לא ברור. אני לא מבינה בכלל למה אני מגיבה. אבל התגובה - חריפה.
הלימודים האלה מביאים אותי אל הסף. אין לי זמן לכלום. אני שבויה. ילדים בית לימודים. והיידה. אם כל זה לא היה מספיק נוסיף על זה סטאג׳. אה. מעברי עונות. הגוף שלי נכנס למצב מטומטם. עד שמתייצב. רק אני כזאת? דפוקה.
היום הגעתי למסקנה שהדבר היחידי שגורם לי לאיזה התעוררות אם בכלל זה האורגזמה.
בחזרה לעולם האמיתי - אני נפגשת עם יועצת ההשקעות. שתדבר ותדבר ואני אבהה בה כאילו שהבנתי את מה שהיא אמרה.
אני בחרדה קיומית פתאום. לא כי משהו השתנה. כנראה היה לזה זרז שאני לא מזהה אבל הפחדים הקמאים יצאו בתופים ומחולות ואני מתעוררת בלילות מהפחד ש.
וגם. נושא מיומני היקר (הדחוס לו במגירה במשרדי) - תקווה.
תקווה היא דבר יפה. אני כמעט בת 39 ועדיין מקווה שיהיה לי טוב. באמת. כנראה שאני באמת מטוטמטמת. סוף ציטוט.
הציפיה הזאת. שמתישהו. שבסוף. שאיכשהו. מה שנקרא - נגיע. בשיטה הזו, עם המטפל הזה, עם התוסף הזה עם הדיאטה הזאת עם מספיק שעות שינה עם האיש הזה אן הזין הזה. זה מתיש. לא עדיף לקבל את פני הדברים כמו שהם. וזהו.
ואם בציטוטים עסקינן.
״לפעמים הגרסא הכי גרוע שלנו היא הגרסא הכי טובה שלנו״
סוף ציטוט. טרו דטקטיב. עונה 2.
אני חושבת על המשפט הזה.
כי אולי, הגרסא הזאת שלי. זו שאני די מערטלת כאן. אולי הגרסא הזאת, המלוכלכת הפגיעה הפאתטית והזנותית בעליל - אולי זאת הגרסא שאני צריכה להתחייב אליה בכל פלטפורמות החיים. במקום להחביא אותה בבושה לא בושה.
אולי.
ואולי לא.
בכל מקרה. אורגזמה.
תשלחו לי פורנו מגניב.
ביי.
