הצלחתי להכניס את רוב עווונותי לאיזה מזוודה וזרקתי אותה לים. אממה - נותרתי אנושית להפליא וכשהכל עולה לי נותרתי ללא יכולת התמודדות. (אני מדברת ברמה שהמוח מקצר מרוב טרלול). כבר לא מעשנת לא מקיאה, לא חותכת, לא מזדיינת, לא עולה לבתים של זרים, לא שולחת תמונות עירום ולא מאוננת עד שכואב. כל היופי הזה - עבר זמנו.
לקראת יום הולדתי המממש ובא - פיתחתי עֲבֵרָה חדשה.
אני יכולה לחטא בה בכל מקום בכל שעה אפילו בין אנשים.
אני מלטפת את גב כף ידי על הסימן שהשארתי שם - עם שיני.
אבל יותר חשוב - מה אלבש לדייט שלי עם הקצין ביום שישי?
זאת אומרת. אני מכינה את עצמי למפלה. אבל גם באיזשהו מקום רוצה שהוא יהיה יותר טוב במציאות מאשר על הנייר.
כמו שאבוש היה. המציאות עלתה על כל דמיון. על כל דמיון אפשרי. צמצמתי את מה שמחרמן אותי בגבר לדבר אחד.
שאינו קשור למראה אגב. אפילו לא קצת.
בשביל שהכוס שלי ממש יתכווץ מרוב התרגשות - אני צריכה להעריץ אותו. להתפעל ממנו. לחשוב שהוא לפחות הסגן של אלוהים. בכל מקרה. מה אני לובשת ביום שישי. מה מה מה. מה?
