אבוֹת הם גיהנום על פני האדמה. וכל יום חמישי אני מקבלת בעיטה לפרצוף. עולה לקומה השלישית. שם הם עדיין יחסית - חיים. אבל איזה אומללות. בטי ישבה בחדר האוכל והתביישה לדבר איתי. בטי, שתמיד יש לה פן בשיער. שהאיפור שלה מושלם כאילו יש לה כרטיסים לאופרה. שהבגדים שלה יותר יפים משלי. ישבה שם מובסת. ניסתה ללעוס אוכל בלי שיניים. כי הבת שלה, ״שכחה״ לשלם לרופא השיניים. אז הם ביטלו לה את התור. ועכשיו היא (הבת שלה) לא עונה לה לטלפונים. הולך ישר למענה הקולי. עכשיו. יש מצב שיש הסבר לחרא הזה. הלוואי. ואולי הדברים כמו שהם נראים. חרא איד גדול.
עולה לקומה הרביעית. זה ממד אחר. חולי אלצהיימר. זרוקים על הכיסאות/הספות/כסא גלגלים. ישנים. בוהים. מחפשת את שרה היא בחדר מסדרת פאזל. שמחה שבאנו לבקר אותה.
ןאני רק לוחשת לבן שלי - שאני מעדיפה שיהרגו אותי בבקשה. רק לא לשם. זה אחד המקומות הכי יקרים. הכי טובים. הצוות - למות. זאת אומרת - הם כאלה מדהימים שלא יתנו למות.
אבל הם יושבים לבד בחדר. מבולבלים. נעים במעגלים. אוכלים. רואים טלוויזיה. ותוהים. וואטדהפאק. או שאולי הם לא תוהים. ורק אני מתחרפנת מהעניין. מזל שלי - מותר לצאת.
טוב.
