בת 40 אבל תכף גם לא בת 38.
בבקשה תפסיקו לומר לי שהכל עוד לפניי. שעוד לא התחלתי לחיות. שכל הדבר היפים - תכף.
מוזר לי לנשום. מוזר לי להיות. מרגישה שאני באיזה לימבו מפגר. שהכל נהיה פחות מובן והבלבול גובר. הכל מדולל.
אני לא מוצאת משמעות בשום דבר. באף אחד. הזנחתי את עצמי ואת הדברים שמעניינים אותי בשם הלימודים. בשם - חוסר הזמן. מזניחה את הבית. את הילדים. יש לי בחילה. פיזית (אולי כדי להפסיק לצרוך ארטישוק כבוש).
אני מרגישה שלקחו את המוח שלי וירו בו עם פגז. הוא עכשיו מפוזר בכל מקום. חסר תועלת.
אני כביכול חיה חיים משמעותיים (מה זה חיים משמעותיים? 😂). מגדלת ילדים, לומדת, מתנדבת. ואז מתנדבת עוד קצת.
אבל בגילי - אני עדיין לא יודעת מי אני ומה אני רוצה מעצמי באמת. בימים האחרונים אני ישנה. הרבה. וזה מרגיש לי כמו הבזבוז הכי גדול שיש. במיוחד כשיש כל כך הרבה לעשות.
אני לא יודעת מה לעשות. מאיפה להתחיל לסדר את ההזיה הזאת שנקראת חיי. זומבי מהלך. לא סובלת את עצמי.
אם עכשיו הוא לא הזמן הנכון לעשות חשבון נפש, לחשב מסלול וליהנות ממשבר גיל, אימתי?
