אני חושבת שהגיע הזמן לזנוח את רעיון האהבה העצמית.
אהבה. יש ימים שבהם ראוי שלא נאהב את עצמנו.
וזמנים, בהם ראוי שאהבה עצמית תהיי איפשהו שם ברקע רחוק מהעין ורחוק מהלב.
בכלל, אהבה עצמית היא האבסה מיותרת. כמו סוכר.
כמו פחמימות. כמו סיגריות ואלכוהול. כמו סקס זמין וזול.
אהבה עצמית תוקעת אותנו במקום.
אנא, מכל היוגיסטים ומבקרי הריטריטים למינהם - תניחו את המחצלת.
הגעתי לזה רק עכשיו. בגיל 39.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי את הלימודים. סיימתי את הלימודים!!!!!!! אחרי שסיימתי את צום המים וחזרתי לאכול בצורה סבירה לכל הדעות. אחרי שחזרתי לישון בצורה מספקת. ישבתי ברכב, עם השיער החדש והצלקות החדשות מהמרתון שכיכבתי בו בשנים האחרונות. אני די מרוצה מעצמי. אבל יותר מהכל, התחלתי לכבד את עצמי. אני מכבדת את עצמי על האדם שאני. על המהלכים שאני נוטלת והדברים שבהם אני עוסקת. ובעיקר - אני מכבדת את עצמי על האופי שהתפתח לו מתחת לכל הקושי, הדמעות והכאפות האינסופית.
אהבה יש בין אמא לתינוק.
אדם - ראוי שיכבד את עצמו.
הוריי. לי.
