בתור אחת שגדלה ללא גבולות בכלל, שלא ידעה שמותר שבכלל יהיו גבולות או מה בכלל זה אומר - לשים גבולות; ברגע שהבנתי את העניין בבגרותי התנפלתי על עניין הגבולות בהתלהבות יתרה. כיאה למי שרק גילתה את אמריקה.
הפכתי מאדם חסר גבולות לאדם שמציב גבולות קשים ברורים וחזקים רק בשביל להבין - שלא מספיק רק להציב אותם.
צריך גם לעלות על מדים, לטעון את הנשק ולשרת את הגבולות באופן קבוע, סדיר וכמעט בלתי מתפשר.
הצבת גבולות, או במקרה שלי - חוסר גבולות כרוני אינו סימפטום מבודד. הוא מגיע ביחד עם חוסר יכולת לומר לא, עם חוסר הבנה בסיסית של צרכים אישיים ודריסה את אותם צרכים באופן גורף. והדובדבן שמעל הקצפת - הפיכה של עצמנו לבלתי נראים. קודם מול עצמנו. ואז מול העולם. (כיאה לסדר הדברים).
האימונים - קשים. במיוחד למי שיש טריליון תירוצים על חשיבות הנחמדות. חשוב להיות נחמדה טובה ומתחשבת. בכולם. אחרת מה יחשבו מה יגידו והרי כולם באמת כאלה מסכנים שחובה עלי לקחת את האחריות עליהם ועל הרגשות שלהם - ולטפל בהם.
לטפל. המטפלים הכרוניים למינהם. שלא רק ׳מטפלים׳ בכולם בחייהם הפרטיים; הם מגדילים והופכים את הטיפול למקצוע.
אחרי אינסוף אימונים מייגעים וכושלים כאחד - הצבתי גבולות ברורים. תחמתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ושלא כהרגלי - עמדתי על המשמר. לדעתי אפילו בפעם הראשונה בחיי.
לא יכולתי אפילו להתחיל לדמיין לעצמי איזה דבר זה.
המניפולציות הזולות. רגשי האשמה. השקרים.
זו דרכם של התולעים הרקובות. ואין בכלל צורך להתווכח להתמקח או להבין. יש לשים את התולעים התועות על חכה - ולזרוק אותה לים.
איזה חיבוק נתתי לעצמי הקטנה בימים האחרונים.
איזו הרגשה זו - לא להתפשר על עצמך☺️