כבר ציינתי שהמטפל שלי בן 75?
נכנסתי למשרד והוא בדיוק זרק משקה אנרגיה לפח. הוא הרגיש לי על סטרואידים. הוא מנסה לעבור את היום. מיליון מטופלים לפני שהוא יוצא לחופש. החוצפן.
אם מישהו היה פונה אלי בעניין ילדיו, דעתי המקצועית תמיד תהיה - תביאו את עצמכם לסדר. תטפלו בעצמכם (כחלק מהתשובה לבעיה). הבעיות של הילדים אף פעם אינן קורות בוואקום. ואם הן לא תגובה למה שקורה בבית, הן בהחלט בתגובה למה שלא קורה בבית וכן צריך לקרות. ובכן. תורי הגדול הגיע. שנה שעברה היה לנו קיץ מהגיהינום עם הילדה. והשנה, בקיץ - הוחלט על פינוקים בגזרה של הילד. עכשיו. כמובן שכשיש בעיה - יש צורך לתת לה מענה מיידי ותמיכה רצינית מגורמים נכונים. אבל חשוב מאוד לקחת צעד גדול אחורה ולראות איך איפה כמה ולמה - נכשלנו כישלון חרוץ בתור הורים. אני מבקשת לחסוך ממני את התיאוריות שמוציאות הורים מהמשוואה (לצורך השקטת יסורי המצפון, כמובן), מכיוון שאני יודעת ומבינה את הדברים באופן אחר לגמרי. וזה לא עניין של לקחת על עצמנו אשמה. אשמה היא רגש מיותר מכלה ומתיש ואין לה שום פונקציה מידתית תומכת, מייצבת או כזו שמניעה תהליכים. להיפך. לעומת זאת, לקיחת אחריות והבנת התמונה הכוללת והתפקיד שלנו במערכה - יכולה להוביל לשינויים.
המטפל שלי כמובן לא חסך ממני את ההתנהלות הקלוקלת (בלשון המעטה) עם הגרוש וכמה זה זה קשה וקשוח על הילדים. כמה הפיגור שלנו - שני מבוגרים שלא מצליחים בעד שום הון שבעולם להסתדר. וכמה זה משפיע על הילדים. לרעה. לראיה - שניהם מגיבים בתורם לכל מה שמתרחש מסביב. עכשיו, ברור שיש המון נסיבות. מיליון. לפחות. אבל אני באמת מאמינה, שמה ומי שהכי קרוב לילדים - משפיע עליהם הכי הרבה.
אז. זה נכון שהילדים תמיד משלמים את המחיר על טמטום ההורים. ללא יוצא מהכלל. והחשבון תמיד יוגש על פלטת זהב.
הורות. לפעמים אני לא מבינה בשביל מה התעקשתי כל כך.
יכולתי להיות רווקה עצובה שלא הצליח לה בעל וילדים.
במקום זה מצאתי בעל. עשיתי ילדים. ועכשיו אנחנו משפחה שבורה ומפורקת וכל העזאזל שיוצא מכך.
פאק. יש לי מבחן ביום שני. ואני הולכת להכשל בחרא הזה. הראש שלי לא שם. ולא בשום מקום אחר.
