ובמיוחד לדעתי. ירדתי מהפסים.
אני זוכרת שישבנו על המיטה שלנו ודיברנו על החיים ועל המוות. בעיקר כי רצית לעשות קצת הגיון מהמוות של אמא שלך. זרקתי לך - שאני ממש לא רואה את עצמי קשורה לדת בשום פנים אופן או קשר. שלא נראה לי שמוות יביא אותי לאלוהים. גם אמרתי - שאני בספק אם הבאת ילדים תביא אותי לאלוהים. בהחלט שני ארועים מכוננים בחייו של כל אדם.
מה כן מביא אותי ללכת לבית הכנסת כל שבת בבוקר עם הילדים? להדליק נרות שבת בפעם הראשונה בחיי? להציג את עצמי לאלוהים - היי. זאת אני. אף פעם לא באתי. אבל הנה. עכשיו….הזיה של כל ההזיות. מותר לי. אני לגמרי במשבר קיומי (בערך מאז שנולדתי. פשוט עכשיו, אני מגישה קצת יותר קרובה לשמש ושורף לי), האתגרים בחיי מתחרים על תשומת ליבי. אבל שום דבר לא הביא אותי אפילו על מחשבה על אלוהים - כמו גיל ההתבגרות של הילדים. כבר לא אכפת לך להיות שמנה. להיות לבד. להיות לוזרית של החיים. גם. שישרף הכל. החלומות. הרצונות. התאווות. המבחן ביום שני שאת שורפת. כלום. את מגיע קטנה ומכופפת מוכנה לכל ברטר. רק שיבוא לך כוח. שתבוא לך הכוונה. לעשות את זה נכון.
טןב. אולי נסחפתי כהרגלי. אולי לא דת. אבל רוחניות. כל אחת צריכה קיר. ובניין. וקהילה. שיהיה פחות מפחיד באיבוד. זהו.
זהו.
