יום אחד אבא הביא הביתה מערכת סטריאו של פיונר. בטח איזה מוכר עשה לו פיץ׳ של החיים על כמה המערכת מתקדמת ואיזה פיצ׳רים מטורפים כלולים בה. הנחנו אותה על מכונת התפירה בסלון. ליד הטלפון האלחוטי. מול החלון שיצא לחצר השכונה. אני מרגישה שהחיים אז היו, באיזה ממד דמיוני שנראה כמו בניין אבל הזכיר יותר קומונה כזאת. כמו כלא.
צפיפות שלא ברור איך שרדנו. את המדרגות. את החניה. ואת החלונות הפתוחים בקיץ. (זה אפילו לא קורטוב של געגוע, זה אוקיינוס שלם).
בחזרה למערכת הסטריאו. כשהייתי חוזרת מבית הספר, ולא היה אף אחד בבית. הרגשתי שהבית שייך רק לי (ולכל השכונה צפיפות כבר אמרנו). הייתי לוקחת את הדיסק של טיטאניק ושמה את סלין דיון בפוּל ווליום. כי ידעתי שהחלון שלו פתוח. וידעתי שהוא מקשיב. ויודע שאני מנגנת את השיר הזה במיוחד בשבילו. והוא בתורו, היה שם מוזיקה בשבילי. והוא ידע שאני מקשיבה. והוא ידע שאני ידעתי שהוא עומד מול המערכת שלו - מדבר איתי בשירים. וככה חברים, התנהגו שני ילדים מאוהבים בטירוף לפני עידן האינטרנט.
אני פאקינג כמעט בת 40 (אין לי תגובה לזה) ובזמן האחרון התחלתי לעלות סטטוס לוואטסאפ. בין לבין אני מסתכלת מי צפה בסטוטוס. והופ, אתה שם. בכל סטטוס. כמובן שהמכשפה שבי מתחילה להשתולל. (אם יש לכם את הוואטסאפ שלי, בבקשה אל תלכו להסתכל 😆. אני רואה).
שולחת לך רמזים בטלפתיה כי אם לימדת אותי משהו בכל השנים שאנחנו מכירים זה שאתה ממש ממש מרוכז בעצמך וחושב ובטוח שהכל מכוון אליך (זו לא טעות כשזה נוגע אלי). אז בשבילך אבוש זקן וסקסי. אני מתגעגעת לזין שלך יורה בתוכי כמו ממטרה. רות. עבור.
