כבר כמה זמן שאני מסתובבת בתחושה קשה בכל מה שנוגע לאור צהוב. כן. נשמע ארעי ולא מובן. גם לי. אור צהוב. מדכא. דחוּס. זה מעלה בי תחושות קשוֹת. בהקשר אחר, אני כל הזמן חייבת אור. שיהיה בהיר. אור פלורסנט בוהק. אחרת אני לא יכולה. חושך לא עושה לי טוב. ואור צהוב מחריד אותי עד כאב. אני ישנה עם וילונות פתוחים. וכשיש שמש אני בחוץ, מולה.
פאסט פארוורד. היום הייתי בשיעור קבלה. כשהתחלנו את השיעורים ישבנו במקום מרווח עם מלא שולחנות. ואני כהרגלי ישבתי בשורות האחרונות. משקיפה על כולם. בעולם משלי. כרגיל עסוקה בפון. בשיעורים האחרונים בגלל שהיו אירועים במקום - נאלצנו לשבת בספריה. עם מספר כסאות מוגבל מסביב לשולחן. בהצטופפות של עובר בבטן אימו. כרגיל אני מאחרת. כרגיל כולם עושים לי מקום זזים עד שאפשר להכניס עוד כסא מסביב לשולחן. ובגלל שאני תמיד באה אחרונה - אין לי בחירה של איפה לשבת. אני יושבת איפה שמפנים לי מקום. הערב, לשמאלי, ישב האיש הכי מוזר בשיעור. איש מגה שמן עם עיניים מוזרות ומשקפיים שהופכים את המבט שלו לעוד יותר קריפי. טוב. התיישבתי. השיעור התחיל. וכל מה שאני שומעת באוזן שמאל (האוזן הטובה) זה את הנשימות שלו. בקול פאקינג רם. נשימות של איש בעל משקף עודף. שלא ברור בכלל לאן האוויר נכנס ואיך מגיע לכל מקום. נושם ונושם ונושם. וכמובן, שעוד פעם נושם.
נשארתי בכסא שלי. כי אין לאן ללכת. זאת אומרת. יכולתי לקום ולעזוב. אבל לא ידעתי מה אומר. ולפני שבכלל חשבתי על מה אומר. העיניים שלי התמלאו בדמעות. עכשיו בטוח אי אפשר לקום. אני לא בטוחה אם הוא הפסיק לנשום בקול מתנשף של חולה שחפת או שפשוט התנתקתי לגמרי ולא שמעתי יותר. אבל. צלחתי את השיעור. וואט דה פאקינג פאק.
זה הזכיר לי את השמן (לא בתור מילת גנאי. אלא כשם תואר) שרדף אחרי כשהתגרשתי. לא יכולתי להיות לידו בלי להכנס לטרפת. הנשימות. ואין להן סוף. משהו בנשימות האלה הביא אותי לסיוטים.
ומה אתם מגלים על עצמכם ככל שאתם מתבגרים?
אבא. שחרר אותי מדברים מפגרים כאלה. בבקשה.
