לחשוב מחשבה. ואז לחשוב מחשבה על המחשבה הזאת.
למשל. כשהייתי בת 15 הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי - וואו כמה אני פגיעה עכשיו. מי שירצה - יוכל לעשות לי (ואיתי) כל מה שעולה ברוחו ואני אפילו לא אנגד. סוף מחשבה. תחילתה של מחשבה חדשה - האם זה נורמלי להבין את זה על עצמך? ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? (שאלת מיליון הדולר. כל החיים). סוף מחשבות. בנושא. וכמובן שהחיים המשיכו וגלגלו אותי לסיטואציות בהן - הייתי פגיעה כמו תינוק שנולד לתוך אסלה לאמא בת 14. שברחה. ואז הגיעו כל מיני אנשים. ש. שעשו כל מיני דברים. ואני - נתתי להם. הכל. תרתי משמע. וגם מטאפורית. בקיצור. זה ידוע שידיעה - אינה פוטרת.
בתקופה האחרונה אני חושבת על השטחים המתים שלי. ואפילו מתרגשת שאני יכולה למפוֹת אותם. אחד אחד. לפרטי פרטים. עכשיו - הם עדיין שטחים מתים. כי אני רק מודעת אליהם (במיוחד כשאני בהם). אבל חסרת כל שליטה כשזה מגיע אליהם. האם זה פאקינג נורמלי? לראות את עצמך מהצד ככה. לנופף לעצמך לשלום כשאת עצמך עוברת דרך מערבל. אבל זה לא את באמת. אבל זה כן את באמת. וואו. אם הייתי קוראת את זה בבלוג אחר- הייתי ממליצה על אשפוז כפוי.
אבל אני באמצע קריאת ספר עכשיו. ואני מבינה שהנוירוטיקה שלי קלה יחסית. יחסית. יחסית. כן. זה בשביל לשכנע את עצמי. אבל באמת שיכול להיות. ובהחלט יש הרבה יותר גרוע ממני. צפיתי היום בדוקומנטרי שלם שהמחיש לי את העניין.
המסקנות שלי, לצורך העניין. הוא שלאו דווקא חייבים להפטר מהנוירוטיקה. אפשר גם רק להסתכל בה. להתפעל. להגעל. ואולי אפילו צריך ללמוד לחיות איתה. צריך רק לדעת איך לעשות את זה באופן הכי פחות הרסני שאפשר. כאן הבעיה.
הרי זה הורס את הכל. וכאמור, החיים - לא מובטחים לאיש. (ראו ערך החברה המתה כמה פוסטים אחורה). אז כמה אפשר לקשקש ולחפור. להבין. ועדיין - לעשות את אותו הדבר.
(אני בשטח המת בראש שלי. אין עם מי לדבר).
