התגברתי על דלקת הריאות. עדיין כמו פורפרה (או תרנגולת בלי ראש), קמה, מתפקדת, הולכת לישון. עייפה אך תמיד בהתפלאות מרמות האנרגיה והעשייה. גודש. יש לי שניה לשבת במרפסת לעשות חשבון וחושבים. מה לעזאזאל קורה פה. הראש שלי ב
lock רציני מזה מאז שהכרנו. מה הקשר עכשיו. מה הפאקינג קשר. אני לא מפסיקה לחשוב עליו. כל הבפנוכו קופץ למעלה ולמטה כשהוא ליד. הוא חמוד. חכם. שנון. אני מתחילה להסמיק כמו בתולה בת 14 כשהוא לידי. והוא הכי לא קשור למה שאני בדכ אוהבת. מה זה החרא הזה. אה. ושכחתי לציין שהוא גם הבוס של כולם. שלי. ושל המדריכים בקורס החדש. אתמול אחרי השיעור קשקשנו קלות וכבדרך אגב שאלתי אם בא לו ללכת לשתות משהו. הוא נענה. השיעור הסתיים ב 22:30. הביתה חזרתי ב 2 לפנות בוקר. די. ראש. בבקשה תנוח. אני לא יכולה להתעסק בזה עכשיו. וגם. זה ממש ממש ממש לא בריא ולא קשור להתעסק עם מישהו במקום שיהפוך להיות מקום העבודה שלי עוד חצי שניה.
בקיצור. איפה שמים ברקס לדבר הזה? מרגישה שאני נופלת נפילת חירום לתוך כוך. הצילו?
וגם. הוא מזכיר לי את השמן. כי הוא שמן. דובי גדול.
השמן היה גבוה וגדול מימדים אבל כשהגענו למיטה היה לו מיקרו דיק. בגודל של האגודל שלי. בערך. לא התלהבתי. היה קשה. וגם כשהיה קשה היה פיצקי. ועם כל הסיפור הזה, פסלתי אותו דווקא על פאקינג אופי 😂 לא על זה שהיה שמן ולא על זה שהיה לו פיצקי. בכל אופן. אני בטראומה.
איך מגלים מה הגודל באופן פלטוני 💩
וברצינות. איזה חמוד הוא. ואני מרגישה שזה ממש הדדי.
בסוף הערב שאל אותי אם אני רוצה חיבוק. איזה חיבוק נעים זה היה 🥰
די!!!
