לי פודרה. צבעתי ריסים. וחזרתי להיות חרמנית.
במשך ארבעה חודשים אנסתי את עצמי לעשות משהו.
משהו מגניב. משהו שחשבתי שלא אוכל לעשות. מכל מיני סיבות.
ורציתי לעשות - מהסיבות הלא נכונות. כהרגלי. דחפתי את עצמי מעבר לגבול היכולת. עמדתי במכשולים ונשרפתי עד כלות.
כי. אני. לא. מוותרת. לא. משנה. מה.
אוקי. הוכחתי לעצמי שאני לא לוּזרית. פאקינג עשיתי את זה.
ארבעה חודשים אני על המשמר. מחכה שהכלבים יתקפו. והם תקפו. נשכו. תלשו בשר. ושבו לעוד.
הקול שבפנים אמר לי - תפסיקי כבר.
והקול השני אמר - אל תקשיבי לקול הראשון. הוא רוצה שתכשלי.
את תשנאי את עצמך אם תוותרי.
עובדה מצחיקה - שנאתי את עצמי גם כשלא וויתרתי.
לצורך הבהרה - זה לא משהו שהייתי חייבת לעשות. בכלל. זה משהו שבחרתי לעשות. לשלם. ללמוד. לסכן את החיים שלי. תרתי. והנה הקול שוב פעם אומר לי - לוּזרית. תראי איך את מוותרת. אבל עכשיו אני מבינה שלא תמיד אני צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה. אני פאקינג יכולה. אני פשוט בכלל לא רוצה.
אני רוצה את החיים שלי בחזרה. את החיים ששנאתי לפני ארבעה חודשים. שנצים. התנדבות. לנקות את המשרד בבית. לכתוב. לקרא. להקשיב לתקליטים. ללכת למוזאון. לאופרה. לבלט. לסרטים. ליער. לשבת בקפה. לדבר עם אנשים. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות. שאני רוצה לעשות. זה - לא אחד מהם. או לפחות - זה לא מה שחשבתי שזה זה. בקיצור. הלכתי להגמיר את עצמי. כל טוּב. ומה שיהיה - יהיה. עם הדבר הזה. אני מפסיקה לשבור את הראש. נגמר לי.
