אני יודעת כמה ברית מילה כואבת. בגלל שחוררתי לעצמי את העורלה הנשית. אני מתלבטת אם להשאר בלונדינית או לחזור להיות ברונטית? ההורים עזבו ויחזרו רק אחרי החגים. ״הדבר״ הזה שאני מוותרת עליו גורם לדיאלוג הפנימי שלי להשמע כמו וויכוחים של חיזבאלה עם חמאס. והלב. הרגיש והרוטט שלי מרגיש כאילו מעכו אותו בכוונה. תחילה.
פגיעה. חרדה. חרמנית. מבולבלת. ואנחנו עדיין בספטמבר.
לפני שהתחלתי להתראות עם התורן, הרגשתי עם עצמי שאני רוצה לחזור לבשל. זנחתי את הבישולים כי בהתניה במוח שלי בישול שווה ערך לביטול עצמי. באתי ככה מהבית. טעונה בכל המקומות הנכונים להפוך אותי לבת זונה. ובתרגום, קשוחה וגברית. נראה לי לפעמים שאולי בגלל זה גם הבדסמ. כי אין לי איפה להיות רכה, כנועה, נשית ומתמסרת. וזה די מעייף להיות כלבת אשמורת 24/7. כאילו. כמה דמויות חיות בתוכי?
בכל מקרה. מצאתי תקליט של ג׳סי נורמן שרה את שטראוּס.
אני חושבת שהגיע הזמן לנקות את המשרד שלי.
בהכי דרמטי שיש.
דמעוֹת.
