הוזמנתי לארוחה בסוכה אצל הרב. הוא הזמין אותי אישית אז לא יכולתי לסרב. לגמתי קצת יין אדום והרשתי לעצמי לצאת קצת מהמרה השחורה. האוכל היה בינוני ומטה אבל עשיתי את מצוות הישיבה בסוכה והעמדתי פנים שאני בת אדם נורמלית למרות מה שמתחולל בתוכי (שזה בעיקר הוריקן שמנסה להתניע אבל נסוג לתוך עצמו ונגדע באיבו). אחד הדברים שהכי קשים לי בכל האינטראקציות החברתיות הוא העמדת הפנים. גם אני מעמידה פנים כי זה מה שצריך לעשות בשביל לצאת נורמלית. אבל בפנים. כל הקרקס הזה שנקרא אנשים מחליא אותי. אני לא מבינה מה התכלית. אבל אני סוטה (גם) מהעיקר.
כמובן שהרב השתכר כראוי והתחיל להזרים את כולם לשיר שירים ולהציג את עצמם. לא ברור למה הוא החליט להתנחל בשולחן שלנו. וככה היה. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי בוהה ברב שמח הלבב שהיה שיכור כלוט, והתחילו לעבור בי מחשבות מחליאות. הכרס שלו בלטה לעברי וארבעת הכפתורים בחליפה ישבו בכניעה מעל החגורה שלופפה בקפידה מתחת למותן. קצת יותר למעלה בלטה העניבה האדומה ועוד קצת יותר למעלה הזקן הלבן. שלא כמו שאר הזקנים שמתנופפים ברוח חצי קירחים, הזקן שלו היה בעל צורה. מלא ובעל אופי. הזקן התחבר לשפם שהתחבר לשיערות באף. ועל האף משקפיים מרובעים שגידרו גוּלוֹת כחולות. פתאום האיש הזקן הזה הזכיר לי את אבוש ועברו בי מחשבות זימה שהפתיעו גם אותי. תיארתי אותו בעירום ותהיתי עד כמה הוא חרמן. וכמה חזק המותן שלו יורה כשהוא מגורה ועומד לגמור. תיארתי אותו מועך אותי תחת כובד משקלו. ואז נזכרתי באישתו הרבנית הזקיינה ולא הצלחתי לתאר אותו גונח מעליה. למרות שברור שהוא גנח מעליה מספר לא מבוטל של פעמים. לראיה - הילדים.
בקיצור. גם אצלכם חרמנות וגועל הולכים ביחד?
(מצד שני, חרמנות היא סימן טוב לחיים. והגמירה במקלחת לפני הארוחה רק החמירה את המצב במקום להרגיע).
