ראוי לציין שאני חולה. אתמול התעוררתי עם דם על הכרית. מה לעשות. ובעודי גוללת בפון גיליתי בהשתקפות שהדם שזרם מהאף התייבש על הפנים. עשיתי סלפי וגיליתי שאני נראית כמו גופה. נו. ניחא. חזרתי לעצבים על אבוש. מלא זמן שלא. תמיד אני נזכרת בו בהקשר של אורגזמות ואנדורפינים.
מפה לשם. הוא מעצבן אותי. ויש לי חשק לחסום אותו. הרי שמנסיון של שמונה שנים של חסימות אני יודעת שזה לא יקרה. כי אין לי כוחות וסבלנות לטפח עוד קשר מיני שכזה ואין מצב שאני מוותרת על הגמירות על הזין הזקן שלו. זה לא בהכרח דבר רע שבא לי להתנתק ממנו. הוא לא מועיל לי בשום אופן בונה. הוא הסיגריה שלי. המנה שלי. הסיפוק, יש לו תחתית והיא קרה מנוכרת ומנכרת אותי מעצמי. מצד שני. אורגזמות. מגע. ואינטימיות מדומה.
אני תמיד אומרת לו שהתמזל מזלו שהוא הכיר אותי בתקופה פגיעה בחיי (הגירושים) כי אחרת אין מצב לדבק הזה, כי בשום עולם אף גבר…..לא…..
אבוש הוא ההסחה הכי גדולה בחיים שלי. מעצמי. מהחיים שלי. מהבעיות שלי. וכמו שהגיבור המזויין שלי אומר, ואני בפרפרזה - אל תשאלו למה ההתמכרות, תשאלו למה הכאב. סוף ציטוט. וגם. הכרתי איזה ילדון. אבל ממש ילדון. כזה שבגילו הגיע להישגים מטורפים. וזה ממש מחרמן. אבל מה לעשות שלא משנה כמה תארים ואיזה סטטוס - נסיון חיים לא קונים באוניברסיטה. זה למה אני אף פעם לא הולכת עם צעירים ממני. אבל בסדר. אתן לו סיכוי להוכיח לי שצדקתי.
ובנוגע לאבוש. סה״כ אני שמחה שהוא בחיים שלי. אני כנראה כועסת על משהו אחר. איך אני שונאת אותו.