את הילדים לבית הספר ועליתי על הכביש המהיר. בדרכי לעוד משלוחי חג בבית אבות. שמונה בבוקר אני שולחת לאבוש תמונה של הכביש המהיר, ושואלת אותו לתוכניות שלו לבוקר. הוא בתמורה, עונה לי בחמרמורת קשה מהלילה שלפני. אבוש המניאק, חגג עם טייסים ולא הזמין אותי (לא באמת. כי אני לא קשורה לעבודה שלו 😂). בכל אופן. כשאבוש מתעורר אחרי ליל הוללות, הוא הרוס וחרמן. ומה שהתחיל כנסיעה לבית אבות הסתיים בנסיעה לעיר של אבוש, למלון הקבוע. אני שוב פעם עומדת בקבלה מוסרת את כל הפרטים שלי, היא שוב פעם מכניסה הכל למחשב. בושות של החיים. מחכה לאבוש, לפתוח לו את הדלת האחורית. כי איך הוא יכנס בדלת הראשית? הוא מגיע ונראה כאילו עבר עליו מכבש. עולים לחדר. אני לא אתן לו לגמור בתוכי. אני באמא של הביוץ. אני מודיעה לו. הוא מודיע לי - אין זרע היום. מפה לשם. מתחילים. לוקחים הפסקה. מתחילים שוב. לוקחים הפסקה. אני רואה את החגורה שלו בזווית העין. אבוש מביא את החגורה ומרתק אותי למיטה. חבטות. כואב לי. יה מניאק. נחים. מתחילים שוב. כמעט גומרת אבוש. כן. ככה. רוכבת על אבוש לאבדון. נחים. אני לוקחת את החגורה ושואלת אותו אם אני יכולה. הוא מסתובב. מרשה לי להצליף בו. מצד אחד. כן. מאוד. מצד שני, אני יודעת שהוא קיבל מכות רצח בתור ילד. מאבא שלו. אז אני מהססת. אבל בכל זאת מכה. הוא מסתובב אני מעבירה את החגורה על הביצים, על הזין. כמה לא מתאים לי בתפקיד הזה 😂 אבל מסתבר שאני טובה. אפילו טובה מאוד. טוב. אחרי טיז ארוך ומחרמן. שוב פעם עולה על אבוש. ויאללה רוכבת אל האופק. כבר אי אפשר לדעת אם כן. או לא. זה בא. ואז הולך. אני מתוסכלת. אבל לא מוותרת. אבוש בכושר שיא. שורד את הרכיבה כמו ילד גדול. עומד לו כמו טיל והוא לא מתפתה לגמור בתוכי. סוף סוף אחרי בילד אפ מטורף, אני מתפרקת לחתיכות על הזין שלו. פייר. אין הרגשה יותר טובה מלרכוב על אבוש ולגמור לו על הזין. ואז אבוש ברגע של חולשה (מתמדת), אומר לי שהוא תכף גומר. אני אפילו לא מתנגדת. אני יונקת את הזין שלו עם הכוס והוא משפריץ לתוכי בקול תרועה ואנחות חיתיות.
יורדת ממנו. נשכבת לידו. עוצמים עיניים. אני לא מצליחה לעצום עיניים. כי. אנחנו אף פעם לא עוצמים עיניים. זה תמיד, זיון, אני חייב ללכת. מקלחת. ביי. עוצמים עיניים. אני לא. מוזר לי. פוקחים עיניים (הוא). ממשיכים לשכב פרקדן. אני בתפקיד חוש חש הבלש. שואלת שאלות. וסוף סוף נוחתת על הסיבה שאבוש ירד מהפסים.
אחד הדברים שבגללם אני מכבדת את אבוש, היא העובדה שהוא איש משפחה. כן בעיות. כן עבודה. כן. אני. אבל מהרגע שהכרתי אותו - הוא בא אלי. וחוזר הביתה. לאישה. לילדים. כמה שזה שבור ודפוק. זה שלו. הוא לא מדבר איתי על אישתו. כמעט אף פעם. לא משתף אותי. לא בטוב. ולא ברע.
והיום דרכתי על יבלת. אני והשאלות. הוא בתגובה - אם הכל היה טוב בבית - הייתי בא אלייך? ומיד סגר את העניין. אני לא רוצה לדבר על זה. ואל תשאלי אותי שאלות.
כמה הכל רע מאחת עד 10, שממינונים של פעם בירח הוא גומר לי בתוך הכוס פעם בשבוע?
טוב. שיהיה לי בהצלחה.
וגם. טחנתי רימון. ולחם מחמצת עם חמאה וקוויאר בגודל הראש שלי. ישבתי לדבר עם הקראש שלי מגיל 12🙈 שאלוהים יעזור לי. אומיגוד. שמעתי שיר בגלגל״צ שהזכיר לי אותו. שלחתי לו הודעה ומסתבר שעכשיו הוא גרוש. אפשר בבקשה לעצור את הגלגל הזה? זה מטריף את המוח לדבר עם מישהו שגדלת איתו. והיית מאוהבת בו. והוא היה מאוהב בך. והייתם ילדים והתעסקתם אחד עם השני במשך שנים. ועכשיו שניכם חמורים זקנים. אף על פי שעדיין חרמנים. די. כואב לי הכוס מאבוש. כל זאת ועוד לא אכלתי סופגניה. ביי.