אני לא בן אדם יציב. מדי. אבל אני עקבית באי היכולת שלי ״להתחבר״ ״להתביית״. וכו. וכו. אני אוהבת לחפור בעצמי. אני תמיד רוצה לגלות למה אני לא בסדר. ולהתעסקות הזאת יש שני ממדים. אחד - אם אדע מה לא בסדר בי אוכל לשנות/לתקן. שתיים - החפירה האינסופית מעסיקה אותי מלהרגיש את עצמי, או במילים אחרות - ההסחה האולטימטיבית.
אחד הדברים שאני נוטה לעשות בתור מנגנון הגנה זה להוריד מערכם של דברים. כאילו הם לא משמעותיים. מורידה להם את הווליום. כי זה לא באמת ״חשוב״ אז אין על מה להתבכיין. או על מה להתאבל. תנסו את זה. קוראים לזה הכחשה על סטרואידים. או אם תרצו שם יותר מקצועי לתופעה - כיבוי מנגנוני התקשרוּת.
תמיד חשבתי שיש לי בעיה עם התחייבות בגלל כל המעברים. שלוש מדינות. ארבע שפות. שלושה בתי ספר יסודיים. שתי חטיבות. תיכון אחד (יש!). אינסוף בתים. רחובות. מדרגות. שכנים. והנסיון לזכור את הכל לפרטי פרטים. לא פלא שהמוח שלי עולה באש ומישהו דאג לכבות את המים (וינק וינק). אני חושבת שיש מקום לנסיבות לקלקל אותי במובנים מסוימים. ושיש מקום גם לקבל את זה ולא לנסות להחפיף (מלשון חפיף). מצד שני. כמו שסאלינג׳ר (ואליס) כתב ״אף אחד לא מקבל התמוטטות עצבים רק מהמלחמה וכל זה. היא אומרת שאתה בטח היית לא יציב כל החיים שלך״ סוף ציטוט. ואני נוטה להסכים. כל ״המלחמות״ שאנחנו בונים עליהן את כל השבר שלנו, הן לא פחות מאנדרטה. אבל האנדרטה הזאת בנויה על האדמה. והיא אשמה בהכל.
מצד שני. מה הטעם בארכיאולוגיה. בחפירה האינסופית. למה לא להיות עם המבט קדימה לכוסאומו. אני מניחה ש - רק מבט לקדימה יעורר חרדה קיומית כמו שמייצר - רק המבט לאחורה. אז מה שנשאר זה להיות בכאן. ועכשיו.
אבל אני בכל זאת תוהה, למה כבני אדם יש לנו את היכולת המטא קוגניטיבית הזאת לייצוג פנימי של העבר והעתיד. מעבר לפן ההישרדותי. והמסקנה שהגעתי אליה היא - שאני חייבת להזדיין. כי רק כשאני מזדיינת אני גם ברגע הקיים (בלבד) וגם כביכול מפעילה את המנגנון ההישרדותי של רביה בפוטנציה.
כל זה לומר שאני צריכה ז ר ע ואבוש עסוק בלהתרועע עם פוליטיקאים.
אני אוהבת שכמו כל זכר ממוצע הוא מנסה להרשים אותי בהישגים שלו. אבל מה שמרשים אותי באמת זה העובדה שהוא שרד אותי שמונה שנים. שזה פשוט בלתי נתפס בעיני. כנראה באמת צריך מישהו דפוק לפחות כמוך או יותר בשביל. משהו. ופתאום זה הכה בי ever so softly שכשאבוש ימוּת או יעלם בחזרה לקן המשפחתי בחסות, עכשיו נעבוד על מערכת היחסים שלנו, ו/או בחסות איזה טרגדיה משפחתית כזו או אחרת. שאני. פשוט. אמוּת. כמובן אך ורק אם ארשה לרגשות שלי לצוּף. איזה מזל שאני חוסמת רגשות באופן מעורר קנאה. שמחתי להתיר את הסבך הזה בשביל עצמי.
שב״ש? פאק. אני צריכה להכין שיעור ליום ראשון.