לפני שנה. יום שני, 20 בינואר 2025 בשעה 16:41
יש קטע כזה בצום שאת מתחילה לפנטז על אוכל. ממש להריח ריחות ולטעום טעמים בפה. אבל זו רק אשליה. כמו כל החיים האלה. כשאוכל נצרך בתור הסחה, בתור וויסות של עוררות בלתי רצויה, הוא הופך לקברן גרגיר חול.
ושם את לא מרגישה. כלום. לא את הגוף. ולא את העצב. ולא את החרדה. ולא את הגעגוע. לאונרד כהן אמר באחד הראיונות שבשבילו צום היה עניין רוחני. אני מניחה שבאיזשהו מקום הוא צודק. קשה לברוח מעצמך כשכל מה שנותר הוא להרגיש. את הגוף. ואתה מה שבתוכו. האיברים. ובעיקר הכמיהה.
החלטתי לפנק את עצמי באוקסיטוצין וגמרתי במיטה. אינספור פעמים. כמובן שחשבתי על הזין של אבוש משפריץ לתוכי. ונרגעתי. כמו תינוקת מטונפת. רוברט פיירסטון צדק. אבל כאלה אנחנו. יצורים הישרדותיים. עד שלא.