אתמול בצהריים נכנסתי לקפה. בקפה שלושה עובדים.
מתחילה עם העובדת הראשונה. נראה שהיא לא יודעת מה היא עושה. היא בחרדה, אבל עדיין מתפקדת. באיזשהו שלב היא מבקשת עזרה מהעובד השני. העובד השני, מגיע לקופה חבוש בכובע גרב ומשקפיים. אין קשר עין. מתקתק את הקופה. הוא מרוחק ולא חברותי. עומד גבוה על איזה אידיאולוגיה פרוגרסיבית בהתגוננות לא סמויה בעליל כאילו הקפה שייך לאבא שלו והוא עושה לי טובה שהוא מוציא לי משהו מאחורי הדלפק. אחרי ששני העובדים הראשונים חירבו את ההזמנה המאוד פשוטה שלי לקפה שחור פלוס פלוס פלוס כמה דברים בצד, הלכתי לעמדה של החלב להכין לעצמי את הקפה (אם אפשר לקרא לזה ככה). שם ערבבתי את הכל ופגשתי בעובד השלישי. העובד השלישי, הקשיב לי בקשב רב (בזמן שהוא מכין קפה), שמר על קשר עין. הביא לי את מה שביקשתי ובטח בי שלא באתי לגנוב להם את הקרם. היה לו בטחון. בעיניים. בקול. בידיים. הוא היה בטוח בעצמו. בתנועות שלו. ולא היה נראה שהפרעתי לו. למרות שהוא היה באמצע. היה אדיב וחברותי ושירותי ונעים. אחרי ששפכתי חצי מהקפה לפח. התיישבתי מול השלושה ובהיתי בהם מתנועעים במרחב. אף פעם לא הבנתי את המשפט ״את תתיחסו למה אנשים אומרים או מה הם עושים. תתרכזו באיך שהם גורמים לכם להרגיש״ סוף ציטוט. עד היום. היום הבנתי את זה. לעומק. עכשיו. אני שואלת את עצמי. הם אנשים אחרים באמת גורמים לנו להרגיש בצורה כזו או אחרת? או שזה אנחנו -שמגיבים להם? הביצה או הפאקינג תרגולת? אני ואנשים חרדתיים מאוד לא מתערבבים. בכלל. אפילו. לא. קצת. הם גורמים לי לרצות לסטור להם. ולו רק בשביל להוציא אותם מהטראנס המעצבן שבו הם שרויים.אף פעם לא שמתי לב לעצמי אבל אני מאוד פתוחה חברותית נטרלית ומנטרלת. אני בן אדם שנעים להיות לצידו. אני מדברת על אנשים זרים. או כמו שאבא שלי אמר לי אתמול - אני גם נורא צנועה סה״כ 😜
אם אין אני לי, מי יעזור לי לגמור? התשובה. לא אבוש.