לא הלכתי לאיבוד ככה. יותר נכון - מהשני לפברואר.
כשמשהו לא בסדר איתי אני ישר תוהה - איפה אני ב cycle שלי. והפלא ופלא, אני תמיד איפשהו בסייקל המזדיין. טוב. אז לפני התאריך המדובר הכל היה קשה מדי כשההורמונים היו בעליה. בביוץ. ולפני המחזור. ועכשיו, אני לא מרגישה את העליה בכלל. אבל כן מרגישה את הירידה. בסיום המחזור.
בקיצור. שבת. בית כנסת. הרגשתי קצת מעופפת. מה רוצה. לא ישנתי מספיק. הילדים איתי. הכל די נחמד. עד שאני מזמינה את עצמי לארוחת צהריים עם הגרוש והילדים. מפה לשם, יצאתי מהבהריים הזה בדמעות.
הילדים המסכנים לא ידעו איפה להחביא את עצמם מאמא ואבא שלא הפסיקו להתווכח. אני רוצה לומר שבסהכ באתי לאכול והייתי חמודה ונחמדה. ושבשניה שנכנסתי למסעדה הרגשתי מותקפת. מבוטלת. לא מעניינת. כל הכייף. זה התחיל עם - כמה דרישות יש לך מהמלצר. תפסיקי לטרטר אותו. מסכן. שוב פעם שלחת אותו למטבח? והמשיך בלמה שהילדים ירצו לבוא איתנו לחופשה באירופה, זה ישעמם אותם. ממש. וגם, מאיפה לך כמה עולה ווילה ביוון? והמשיך בוויכוח (הנצחי) של מהיא משפחה והאם כשמתגרשים מושג המשפחה בטל ומבוטל? חסרים הרבה פרטים כמובן. בשביל לתת הקשר רלוונטי. אבל באמת באתי חמודה. ויצאתי נוירוטית מרוטה ועצבנית. מנסה להבין, מה עשיתי? כי חובה שעשיתי משהו לגרור יחס כזה (ראה ערך הטנגו). וכל השנים אחרי המבול אני עדיין מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר. ומה לא בסדר בי. ולמה לעזאזאל אני עדיין מגיבה ככה? נסעתי בעיר ללא מטרה. כתבתי ביומן. הסתובבתי בחנויות אבל לא קניתי שום דבר. (רק גרביון שחור ואדום). התיישבתי לבהות באנשים. הרבה. בכיתי. הרבה. חזרתי הביתה. בכיתי עוד. לקחתי את הכלב לטיול. בכיתי. הרגשתי מעט אובדנית. שנאתי את עצמי. ואז הכנתי שיעור על עשרת המכות. אבל היי. יש לי לפטופ חדש (בחסוּת הטנגו) ועטים חדשים. ועוד מעט יש לי יום הולדת. ואני לא רוצה שיהרסו לי אותו כמו בשנה שעברה. לאן אני בורחת? אולי אברח למלון הזוֹל שאבוש לקח אותי בדייט הראשון. אולי גיחה לניו יורק? ואולי אזמין לי ולילדים וילה ביוון לעשות דווקא? בא לי להקיא. אבל אני כבר לא עושה את זה. הלכתי לשתות מגנזיום. סומו🫥