אני יושבת ברכב ולא מבינה מה אני שומעת. כבר החלטתי שירדתי מהפסים וסוף סוף השתגעתי. מחליטה להתמסר לטירוף וקולטת שזה המים המוגזים בפחית. המשבר - נמנע. השפיות אסופה יפה בסרט. אבל שאר החיים - אני חיה בסרט. הסעתי את הבן שלי לדייט (כן. כן) וניצלתי את הזמן לנמנום ברכב. משהתעוררתי אמרתי, מה לא אכנס לקניון? וכמה אלפים מאוחר יותר - אני באמת צריכה להפסיק. אבל קניתי חליפות מהממות. שני זוגות מכנסיים. שני ווסטים. ושני ז׳קטים לחליפה. מפה. לשם. אני חמודה 😋 ומוכנה לקיץ.
וגם. אבוש חזר מנסיעת העסקים באוסטרליה.
הוא הרבה יותר פנוי אלי. גם רגשית. גם פיזית. ובכלל.
זה נורא. נורא. נורא. מוזר. כי מתחיל להרגיש לי כאילו אני במערכת יחסים. אמיתית. אבל אני לא. אני לא חושבת שהוא מתמרן אותי. אין לו לשם מה. אני המאהבת המושלמת. בקצב שלו. מה שהוא רוצה. איך שהוא רוצה. הוא לא רוצה? אני לא בסביבה. לא כותבת. לא מתקשרת. לא מיללת או בוכה. (אולי רק פה). זהו. אני מרגישה שזה הולך להתפוצץ בקרוב. ואולי זה רק מנגנון הגנה. ששומר עלי שלא להתלהב יתר על המידה. כי עכשיו - זה הכי יפה שיש. שהיה. עם אבוש. אני לא יכולה לחכות לזרע שלו בתוכי. איזה סתומה אני. באלוהים.