זה מסתובב אצלי בראש כבר כמה זמן. ואני אנסה לפרק את זה מבלי לפרק את עצמי בתהליך. למרות שיש גם לזה מקום. אני מתנדבת סדרתית. כבר ארבע שנים שאני שמה את עצמי בכל חזית אפשרית. תמיד הייתי כזאת. אוספת חיות מהרחוב. מבקרת שכנים זקנים (זוכרת את עצמי בגיל 9 מבקרת את יוסף הזקן). עוזרת להומלסים. תשלימו את החסר. הכל טוב ויפה. זה מצווה. בלה בלה בלה. בלה. את הפוסט הזה אני כותבת אחרי שהבאתי אוכל לאסתר שנמצאת במוסד שיקום (כבר חודשים) והיא לא אוכלת את האוכל שם. מפה לשם. אני הרבה זמן שואלת את עצמי - למה. למה אני עושה את זה בכזו כפייתיות (לא בגלל שאני חייבת יותר בגלל המקומות והאנשים הרבים שבהם אני מתנדבת). זה בא לי בקלות. אני רואה איפה ״חסר״ חום אהבה תשומת לב אוכל - והופ, מלורי שם. חמלה באה לי בקלות. אהבה (שקשה לי בהקשרים אחרים), באה לי בקלות בהקשר הזה. אני נוגעת בהם. מלטפת אותם. מנשקת אותם. ממש אורגיה של אהבה. אנחנו הרי לא עושים שום דבר בלי סיבה. בלי מוטיבציה. בלי לקבל מזה משהו. חפרתי לעצמי. למה אני עושה את זה? מה זה נותן לי? תשאירו לי לחפור לעצמי - ולגלות.
מאז שנולדתי, גרנו עם סבא וסבתא שלי מצד אבא. לא הכרתי שום דבר אחר.
יש לזה הרבה יתרונות וכמובן בלתי נמנע שיהיו גם חסרונות. הדינמיקה המשפחתית המורכבת הזאת, עיצבה אותי מאוד. אני הבכורה מבין שלוש בנות. כשהייתי ילדה הייתה לי פנטזיה שחזרה על עצמה בראש שלי. היא הייתה מאוד ספציפית. הפנטזיה כללה בריחה של כל המשפחה ליער (בסטייל השואה), ואני, מלורי הקטנה, בכל הכאוס של הבריחה וההשרדות, זכרתי לקחתי איתי קומקום. וספל. אחד. כן. קומקום. וספל. שכל מטרתם הייתה - להכין תה לסבתא שלי. וכתגובה ישירה למעשה הלא פחות הירואי שלי, סבתא שמחה וכולם גאים בי ומוחאים לי כפיים ואומרים - כל הכבוד מלורי שזכרת. שעשית את סבתא שמחה. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשהמוח הקטן שלי חשב על הפנטזיה הזאת. טוב. זה היה ונשאר בראש שלי שנים רבות. והיום, המון שנים אחרי שסבתא (וסבא) איננה אני חוזרת לפנטזיה הזאת. ועדיין רואה אותה בבירור. בצלילות. בדיוק כמו הפעם הראשונה שהמוח שלי המציא אותה.
ובתרגום: מי שהיה ילד בלתי נראה, יהפוך למבוגר מתאמץ. שימצא איפה לקטוף ״ראוּת״ מלורי, את מלאך. מלורי את עושה עבודת קודש. מלורי איזה מצווה. מלורי את מדהימה. מלורי כל הכבוד. מלורי תודה. תודה. תודה.
זה או זה. או שאני ממש ממש ממש מפגרת וחוץ מלהיות סוטה יש לי נטיות חולניות לעזור לזרים (שכבר כלל אינם זרים) ויש לי לב של ילדה מפגרת בת חמש.
אני נוטה להסבר הראשון פלוס להסבר השני 😂
הלכתי לטגן לעצמי כבד בחמאה. למרות שצ׳אט אמר שאסור יותר מדי וכבר אכלתי אתמול. אבל אני מרגישה שהגוף רוצה.