את בית החולים על דעת עצמי. אני מעדיפה למוּת מאשר לחכות למיטה.
אחרי מנות רבות של מורפיום החלטתי לקחתי את המעיים המודלקים שלי ולהמר. לכאן או לכאן. הירגעו. קיבלתי תרופות. וכנראה שיש מגמת שיפור.
כי אני חרמנית. וקצת מתחילה לשנוא את עצמי על זה. מחדש. למה אני לא יכולה להיות פאקינג נורמלית. רגילה. משעממת. א-מינית. כזאת שבגיל 41 לא חושבת על מין. או על האבוש הנשוי שהיא מזדיינת איתו כבר תשע שנים. איך זה נכנס לקורות החיים שלי? אני מתגעגעת אליו. והוא אוכל ארוחת ערב בפירנצה. הילד, שמסתבר ששיקר לי. עדיין מרחרח. לא בן 32. רק בן 28. או. לשתות מבאר הנעורים. בטח אמות אם אתן לו לזיין אותי עכשיו. תרתי. למרות שאבוש, בגילו, מזיין אותי כאילו הוא בן 17. הזין שלו עומד כל כך חזק בשבילי. ולא. הוא לא לוקח ויאגרה. אני יודעת כשהוא לוקח. טוב. סטיתי. כהרגלי. וגם. דון דרייפר כל כך מזכיר לי את אבוש. גם במראה. גם בגודל. גם באופי. שניהם היו חיילים בצבא, דון בוויאטנם ואבוש הטיס מטוסי קרב , שניהם בתפקידים מנהליים ושניהם חיות טרודות שכל החיים שלהם מזיינים אחרות. אני מתגעגעת לאבוש. מאוד.
הגרוש אסף אותי מבית החולים. הילד מתחנן לחיבוק מאחורה. אבוש. כאמור. בפירנצה. אני כל כך צריכה חיבוק🐒 אני נראית כמו מסננת. מכל המחטים. סימנים כחולים על הזרועות ועל הידיים. אני שונאת את עצמי.
כל השירים של לנה נשמעים אותו דבר. כנראה גם כל השירים שלי.
החיידק הזה מערער אותי. אני חלשה וטרוּדה. וכל התרופות בגוף שלי שלא ראה תרופה במשך שנים. הכל. לא. טוב. הכל. מרגיש. מוּזר. הכל. כואב. לי.