בזמן האחרון אני מקבלת ה ר ב ה תשומת לב. כנראה שגמדות בלונדיניות עם גוף של ילדה בת 14 עושה את זה לאנשים. פותחים לי דלתות, מחייכים אלי ופשוט שמחים כשאני מחייכת בחזרה. אז עשיתי מה שמצופה מכל אישה שמקבלת תשומת לב מיותרת וחזרתי לעשן. זה ירתיע את כולם. כי איזה פאקינג גועל נפש זה. אפילו השכן שלי, שמנסה להיכנס לי לתחתונים מזה - תמיד. העיר לי שלא כדאי לי לעשן. כי זה לא בריא. וזה. אחרי שהוא החזיק אותי שעה בדיבורים על הפרחים שהוא שתל. טוֹב. בגלל שטרחת ודאגת אני אפסיק. ובאמת אני אפסיק. אני בחפיסה מספר שלוש מאז שיצאתי מבית החולים. מגעיל לי. במקסימום. אני בסדר. יחסית. הכאבים חלפו. התסמינים פרשו. ונשארתי רק אני. והריק הזה שהתפשט בי. אני בטוחה שזה מהאנטיביוטיקה הלא אנושית שפמפמו בי. מרגישה שהיא עשתה בתוכי - הירושימה. אני לא מרגישה שום דבר. זה לא שאין לי מצב רוח. אין לי שום מצב. מעניין אם ככה מרגישים האנשים שנוטלים כדורים נוגדי דיכאון. הכל שטוח. אין למעלה. אין למטה. אני באיזה מרחב שלא הייתי בו מעולם. אין בי שום אנרגיה. לכלום. לאף אחד. לא אכפת לי מאבוש. בכלל. והוא יודע והוא מרגיש. והוא כותב לי ומתחנף. איך את מרגישה? בוקר טוב. אני מתגעגע. בדרך לפגישת עבודה - יש לי פנצ׳ר. לילה טוב. ולפני הכל הוא מוסיף - בייבי.
אני יודעת שהוא מחפש אותי כשהוא קורא לי בייבי. בכל משפט. ואני מרגישה שעובר עלי משהו. כבר הייתי מעדיפה כאב פיזי מהקו השטוח הזה. מהאדישות הלא אופיינית. לי. אני שזופה. חמודה. גמדה. רזה. וסקסית בטירוף. אבל אין לי חשק. לשום. דבר. לאף אחד. אני מרגישה מחוּקה. לגמרי.
כן יש איזה חשבון נפש שהתחיל בבית החולים. למרות שנמנעתי מלתקשר עם אבא (שבשמים). ולהבטיח לו הבטחות סטייל אם הוא יוציא אותי מהברוך הזה אז…(הכנס כאן הבטחה ריקה מתוכן). חלפה לה המחשבה אבל החלטתי שזה לא סוג היחסים שאני רוצה עם אבא.
בקיצור. סיימתי את הקורס. חזרתי להתנדב. אני מנסה לחזור לשגרה. ללא הצלחה. הילדים - משגעים אותי. כל הכייף של גיל ההתבגרות. ועוד רגע החופש הגדול. ועוד רגע הם שוב נוסעים לשלושה שבועות. וזה יהיה רק אני. הכלב. השמש. והקיץ. אה. ובכל השטוח הזה, קניתי צעיף משי יפה. תיק חמוד לאירועים. קשת של סנוביות. ושרשרת פנינים.
האם אני מתה? מישהו יכול לעזור לי לברר?