לפני 8 חודשים. יום חמישי, 12 ביוני 2025 בשעה 0:13
התחלתי לעשות נקיון יסודי (הגיע הפאקינג זמן) ומצאתי יומן שהתחלתי לכתוב ב 2013. כשאני עדיין נשואה. עם ילד בן שלוש וילדה כמעט בת שנה. וטרם מלאו לי שלושים. התחלתי לקרא את עצמי והופתעתי לגלות כמה שמחת חיים הייתה בי. כמה תמימה הייתי. כמה התלהבתי מהחיים שלי וכמה הודיה הייתה בי על הכל. קראתי גם את ההתחלה של הסוף של הנישואים שלי. בא לי לקחת את היומן הזה ולזרוק למטפלת בראש. חבל שאין בו הרבה עמודים. אבל ממה שיש. כוס אמק. יום 1 בלי סיגריות. רק אני. המרפסת. והדמעות. מה נסגר. הרבה זמן לא בכיתי ככה. מעמוק. בכי שהופך לשיעול טורדני. ליבבות קולניות. מי ידע שעצב הוא כמו זרועות תמנון. מחושב מדוייק וסליימי. וואי מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל סיגריה מסריחה בפה שלי. או זין. בא לי לצרוח.