פעם הייתי מאוהבת במתופף. אני הייתי בת 21 הוא היה בן 37. נשוי.
כמה הייתי מאוהבת בו? הוא נכנס למילים שלי. הפך לשירים שלי.
והיום? אני פוגשת את אישתו בבית הכנסת. היא אומרת לי שלום. אני אומרת לה שלום. היא מרגישה שהיא ניצחה אותי. אני מרגישה שהרומן הזה היה מיותר. למרות ש. בזמנו - ההתקשרות אליו די הצילה אותי ממוות.
הוא עדיין כותב לי מדי פעם. לידע אותי שהוא מאוד מאושר בנישואים (ווינק ווינק). טרם החלטתי אם אני בעד מוות איטי עם נגיעות מוסר או פירוק (בעיקר של עצמך).
נראה לי שאני בעד המוות האיטי. אם הוא לא כולל מוות פיזי על הדרך.
שהייתי יכולה גם אני למצא את היופי שבשגרה. אם היא לא הייתה כוללת נסיון רצח באיזשהו שלב. וזה היה מגיע. ללא ספק.
מה רציתי לומר. שהיום אני לא זוכרת שום דבר מ״האהבה״ המטורפת הזאת.
היה לנו כייף. כן. את זה אני זוכרת. אבל הוא היה שקרן כפייתי. כמובן שגם איתי. שהפעיל אותי יפה מאוד (מה יש להפעיל ילדה בת 21?). הוא כנראה לא האמין שנפלתי לו לידיים. עכשיו שאני חושבת על זה, הוא כנראה היה בתול לפניי. אשתו לא נחשבת 😂.
בכל מקרה. זה מעודד לדעת שהכל עובר ונשכח.
וגם כל זה - ישכח ויעבור. זה מה שרציתי לכתוב.