אבחנה. שישה שבועות. מתחת לאדמה. כמובן שזה היה סרטן הלבלב. הסרטן הכי מלבלב ואגרסיבי. כל הכייף. ההספדים היו מוחצי לב ולא הייתה עין אחת יבשה בקהל. כמובן שזה מעלה תהיות על המוות של עצמנו. של האהובים עלינו. וכל השיט. אני צריכה לארגן את השיט שלי. להכין מכתבים. ולמרות שיש לי צוואה, לכתוב על נייר את הדברים הקטנים. למשל, הספרים שלי. תיקי המעצבים שלי. התכשיטים שלי. העו״ש. המזומן 🙄.
אני מכינה מרק עצמוֹת חדש. וזאת לאחר שנאלצתי להתיידד עם הקצב בחנות ליד הבית. אמרתי לו תביא לי עצמות פרה. הביא לי עצם אחת גדולה 😂 ביקשתי יפה שיחתוך לי אותה לחתיכות. קליתי אותן בתנור וזרקתי לסיר. לא יאומן מה הנוזל הזה מכיל בתוכו.
אני ישנה בלילות. לפחות זה. עדיין יש לי כאבים במשך היום. לפעמים אני אפילו מתקפלת מכאבים. אבל יש שיפור.
מעבר לזה, הפליאה של כולם על המראה שלי - מאוסה ולעוסה ודי כבר.
אתמול בבית האבות שבו אני מתנדבת אחת העובדות באה אלי עם פה פעור והצהירה - מרחוק לא הבנתי אם זאת את או הבת שלך. בואו. הבת שלי בת 13. ואנחנו בכלל לא דומות. היא לבנה ובלונדינית (בטבעי) כמו האבא שלה. אני שחומה ושזופה כמו ערביה מהריביירה. בכל מקרה. שוב פעם - מה עשית? רק תגידי לי. גם אני אעשה. וברור כשמש שהיא לא. רוב האנשים לא יעשו. אבל כולם כמובן מאוד רוצים. תשומת הלב הזאת - מתחילה לעצבן אותי.
מעבר לזה2, מצאתי את פוֹל (שם בדוי) יושב לידי קתרין (שם בדוי) וזאת אחרי שהחברה שלו פרנצ׳סקה (שם בדוי) סבלה מאירוע מוחי ומאז לא חזרה לבית האבות. אני קוראת לבית האבות הזה - כלא. כי זה - כלא. עם דינמיקה של כלא. שמחתי לראות את ההישרדותיות למרות העובש המוות היאוש והקירות החשופים. הוא ישן על כסא הגלגלים ליד השולחן שלה. שאלתי אותם אם אני יכולה להצטרף למסיבה שלהם וגררתי כסא. ישבנו. דיברנו. צחקנו. הלב שלי עלה על גדותיו. העולם הזה דפוק עקום ומפגר. אבל יש בו גם רגעי חסד. זה היה אחד מהם.
אני עייפה.