אני לא יודעת מה גורם לי לסלידה. לקושי. לערעור.
האם השתניתי? הרי אני קרה, מחושבת; עם יכולת מופתית להחזיק את הרגשות שלי עטופים כמו תינוק ברחם. בדיוק איפה שהם צריכים להיות. והם אף פעם לא דולפים. כי דליפה פירושה - מוות. אז מה נסגר איתי? למה אני מתקשה כל כך עם אבוש? מה בתוכי נלחם בי כל כך חזק להתנתק כבר.
מצד אחד אני רוצה אותו. מצד שני. אני לא יכולה איתו.
והוא. מצידו. שפעם היה נותן לי להתרחק עד כדי ניתוק - משמר אותי.
אם הוא לא יכתוב לי. אני לא אכתוב לו. אף פעם.
אני באמת מעדיפה להתגעגע. להיכנס כבר למרחב פרידה. לתת לו להמחק. לאט. קודם מהגוף. אח״כ מהראש. ויום אחד מהנפש.
אני הרי יודעת שזה לגמרי אפשרי. עשיתי את זה. לא פעם. ואמנם לקח לי שנים לנקות את האיש ההוא מעצמי - הוא לחלוטין יצא ממני. והיום אנחנו מדברים כמו שני חברים מהתיכון. בלי שום מרחב אינטימי/מיני. הוא לא מפעיל אותי מזה שנים. הנמק שהיה מתפשט בתוכי לנוכחותו - פסק.
אמא. תפסתי את השכן יושב במרפסת ובוהה בי. בזה הרגע.
אולי קשה לי בגלל שפעם הוא באמת היה מנותק. לגמרי. ופתאום הוא התחיל להיפתח. להיות פגיע. להכניס אותי. אליו. מה שבתמורה גורם לי גם. להיפתח. להיות פגיעה. להכניס אותו. אלי. אולי היה לי נוח כשזה היה חד כיווני ושטחי.
אני ממש רוצה כבר שניפרד.
זה מגוחך בעיניי.
אני כל הזמן שואלת את עצמי - מה השיעור שלי מול אבוש?
חשבתי אולי לכתוב לו שהכרתי מישהו ושאני מאוהבת.
אבל זה רק ידליק אותו עוד יותר להיכנס לתוכי. בכל המובנים.
להיפרד ממנו בנורמלי - לא עובד. כי הוא מגיב ולא משחרר ואני לא יכולה לומר לו לא בפנים.
אני צריכה לחשוב על משהו.